« אני אשים עוינות בינך לבין האשה, בין הזרע שלך לבין הזרע שלה, והוא יהיה להכות את הראש שלךאתה תכה אותו בעקב »
(בראשית 15:3)
1 – ברית אברהם
2 – ברית המילה
3 – ברית התורה
4 – הברית החדשה
5 – הברית למלכות
מבוא
מהו המסר של חידה נבואית זו?
יהוה אלוהים מודיע כי מטרתו ליישב את הארץ באנושות צדיקה תתגשם בוודאות (בראשית א’ 26-28).
אלוהים יגאל את הצאצאים באמצעות « זרע האישה » (בראשית ג’ 15).
נבואה זו הייתה « סוד קדוש » במשך מאות שנים (מרקוס ד’ 11; אל הרומים י »א 25; ט »ז 25; הראשונה לקורינתים ב’ 1, 7 « סוד קדוש »).
יהוה אלוהים גילה אותה בהדרגה, לאורך מאות השנים.
להלן משמעותה של חידה נבואית זו:
– האישה: היא מייצגת את עמו השמימי של אלוהים, המורכב מן המלאכים שבשמיים: «וְאוֹת גָּדוֹל נִרְאָה בַשָּׁמַיִם אִשָּׁה עֹטָה אֶת־הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ תַּחַת רַגְלֶיהָ וְעַל־רֹאשָׁהּ עֲטֶרֶת שְׁנֵים עָשָׂר כּוֹכָבִים» (התגלות י »ב 1).
אישה זו מתוארת כ »ירושלים של מעלה »: «אֲבָל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל־מַעְלָה בַּת־חוֹרִין הִיא וְהִיא אִמֵּנוּ» (אל הגלטים ד’ 26).
היא מתוארת כ »ירושלים השמימית »: «כִּי אִם־קְרַבְתֶּם אֶל־הַר צִיּוֹן וְאֶל־עִיר אֱלֹהִים חַיִּים יְרוּשָׁלַיִם הַשְּׁמֵימִית וְאֶל־רִבְבוֹת מַלְאָכִים» (אל העברים י »ב 22).
במשך אלפי שנים, בדמותה של שרה, אשת אברהם, הייתה אישה שמימית זו עקרה, ללא ילד (המוזכר בבראשית ג’ 15): «רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא־חָלָה כִּי־רַבִּים בְּנֵי־שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְהוָה» (ישעיהו נ »ד 1).
נבואה זו בישרה כי אישה עקרה זו תלד ילדים רבים (המלך ישוע המשיח וה-144,000 מלכים וכוהנים), על פי מה שכתב השליח פאולוס בהשראה: «כִּי כָתוּב: « רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא־חָלָה כִּי־רַבִּים בְּנֵי־שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה. » וַאֲנַחְנוּ אַחַי כְּמוֹ יִצְחָק בְּנֵי הַהַבְטָחָה אֲנָחְנוּ. אֲבָל כַּאֲשֶׁר אָז הַנּוֹלָד לְפִי הַבָּשָׂר רָדַף אֶת־הַנּוֹלָד לְפִי הָרוּחַ כֵּן גַּם־עַתָּה. אַךְ מָה אֹמֵר הַכָּתוּב? « גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת־בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן־הָאָמָה עִם־בֶּן־הַגְּבִירָה. » לָכֵן אַחַי אֵינֶנּוּ בְּנֵי הָאָמָה כִּי אִם־בְּנֵי הַגְּבִירָה» (אל הגלטים ד’ 27-31).
אישה חופשייה זו מסומלת על ידי שרה, אשתו של אברהם: «אִמְרוּ־לִי אַתֶּם הַחֲפֵצִים לִהְיוֹת תַּחַת הַתּוֹרָה הֲלֹא תִשְׁמְעוּ אֶת־הַתּוֹרָה? כִּי כָתוּב אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם הָיוּ שְׁנֵי בָנִים אֶחָד מִן־הָאָמָה וְאֶחָד מִן־הַגְּבִירָה. אֲבָל אֲשֶׁר מִן־הָאָמָה נוֹלַד לְפִי הַבָּשָׂר וַאֲשֶׁר מִן־הַגְּבִירָה עַל־פִּי הַהַבְטָחָה. וְהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מָשָׁל הֵם כִּי הַנָּשִׁים הָאֵלֶּה הֵן שְׁתֵּי בְרִיתוֹת הָאַחַת מֵהַר סִינַי הַיֹּלֶדֶת לְעַבְדוּת וְהִיא הָגָר. כִּי הָגָר הִיא הַר סִינַי בַּעֲרָב וְהִיא מַקְבִּילָה לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל־עַכְשָׁו הַשְּׁרוּיָה בְעַבְדוּת עִם־בָּנֶיהָ. אֲבָל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל־מַעְלָה בַּת־חוֹרִין הִיא וְהִיא אִמֵּנוּ» (אל הגלטים ד’ 21-26).
– צאצאי האישה (זרע האישה): ספר ההתגלות מגלה מיהו בן זה: «וְאוֹת גָּדוֹל נִרְאָה בַשָּׁמַיִם אִשָּׁה עֹטָה אֶת־הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ תַּחַת רַגְלֶיהָ וְעַל־רֹאשָׁהּ עֲטֶרֶת שְׁנֵים עָשָׂר כּוֹכָבִים וְהִיא הָרָה וְצֹעֶקֶת בַּחֲבָלֶיהָ וּמִתְחַלְחֶלֶת לָלֶדֶת. (…) וַתֵּלֶד בֵּן זָכָר אֲשֶׁר יִרְעֶה אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל» (התגלות י »ב 1, 2, 5).
בן זה אשר « ירעה את כל הגויים בשבט ברזל » צוין על ידי המלאך גבריאל כישוע המשיח: «הוּא גָּדוֹל יִהְיֶה וּבֶן־עֶלְיוֹן יִקָּרֵא וַיהוָה אֱלֹהִים יִתֶּן־לוֹ אֶת־כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו. וּמָלַךְ עַל־בֵּית יַעֲקֹב לְעוֹלָם וָעֶד וּלְמַלְכוּתוֹ אֵין קֵץ» (לוקס א’ 32, 33).
אף על פי כן, הילד שהאישה השמימית יולדת מציין את מלכות האלוהים, אשר המלך שמונה לה על ידי יהוה הוא בנו ישוע המשיח (תהילים ב’).
בהמשך סיפור ההתגלות (י »ד 1-5), ניתן לקרוא כי המלך ישוע המשיח מלווה ב-144,000 מלכים וכוהנים, המהווים את ירושלים החדשה (כ »א 1, 2), כלתו של המלך ישוע המשיח.
כלת המלך היא חלק מ »ילד » זה מן הצאצאים הישירים של אישה שמימית זו, משום שהשליח פאולוס, באל הגלטים ד’ 26, מציין אותה כאמם של אלה, שעדיין נמצאים עלי אדמות, הנקראים למלוך לצד המלך ישוע המשיח.
באל הגלטים ד’ 24-26 כתוב ששתי נשים אלה, הגר ושרה, מייצגות שתי בריתות.
הגר מייצגת את ברית התורה, ושרה מייצגת את הברית החדשה.
הנהנים מברית התורה היו 12 שבטי ישראל.
לעומת זאת, הנהנים מברית חדשה זו מייצגים את אלה שהם חלק ושיהיו חלק, בעתיד, מישראל של אלוהים (אל הגלטים ו’ 16).
לישראל זה של אלוהים יש חלק שמימי, ירושלים החדשה, המצוינת גם על ידי שנים עשר שבטי ישראל, שהם ה-144,000 (התגלות ז’ 1-8; כ »א 1, 2).
אף על פי כן, על פי ישוע המשיח, לישראל זה של אלוהים יהיה חלק ארצי, בגן העדן הארצי העתידי: «וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ: « אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כִּי אַתֶּם אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם אַחֲרַי בְּהִתְחַדֵּשׁ הַבְּרִיאָה כְּשֶׁיֵּשֵׁב בֶּן־הָאָדָם עַל־כִּסֵּא כְבוֹדוֹ תֵּשְׁבוּ גַם־אַתֶּם עַל־שְׁנֵים עָשָׂר כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט אֶת־שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל »» (מתי י »ט 28 ולוקס כ »ב 30).
ישראל רוחני ארצי זה יהיה מורכב מן ההמון הרב מכל האומות שישרוד את הצרה הגדולה וכן מן הקמים לתחייה עלי אדמות שיירשו חיי עולם על הארץ (התגלות ז’ 9-17; יוחנן ה’ 28, 29).
בערב הפסח האחרון, חגג ישוע המשיח שתי בריתות: הברית החדשה (לוקס כ »ב 19, 20) והברית למלכות (לוקס כ »ב 28-30).
כפי שראינו, כלל ישראל של אלוהים, הן בשמיים והן על הארץ, הוא חלק מברית זו ונהנה ממנה.
אולם, בנוגע לברית למלכות, רק אלה שימלכו עם המשיח בשמיים נוגעים בדבר, כלומר 144,000 המלכים והכוהנים.
– הנחש הקדמוני הוא השטן: «וַיֻּשְׁלַךְ הַתַּנִּין הַגָּדוֹל הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי הַנִּקְרָא מַלְשִׁין וְשָׂטָן הַמַּתְעֶה אֶת־כָּל־תֵּבֵל הוּא הֻשְׁלַךְ אָרְצָה וּמַלְאָכָיו הֻשְׁלְכוּ אִתּוֹ» (התגלות י »ב 9).
חשוב להכיר את המידע המקראי בנוגע לשטן, תמיד כדי להבין היטב את הסיבות העמוקות לכך שאלוהים מתיר את קיום הרע ואת מצבה האנושי העצוב הנוכחי של האנושות.
ישוע המשיח תיאר את השטן באופן תמציתי מאוד: «הוּא הָיָה רוֹצֵחַ מֵרֵאשִׁית וּבָאֱמֶת לֹא עָמַד כִּי אֵין אֱמֶת בּוֹ בְּדַבְּרוֹ שֶׁקֶר מִשֶּׁלּוֹ הוּא מְדַבֵּר כִּי שַׁקְרָן הוּא וַאֲבִי הַשֶּׁקֶר» (יוחנן ח’ 44).
השטן אינו הפשטה של הרוע, אלא ישות רוחנית ממשית (ראו הסיפור במתי ד’ 1-11).
באופן דומה, השדים הם גם מלאכים שהפכו למורדים ואשר הלכו בעקבות דוגמתו של השטן (בראשית ו’ 1-3, בהשוואה לאיגרת יהודה פסוק 6: «וְאֶת־הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר לֹא שָׁמְרוּ אֶת־מִשְׂרָתָם כִּי אִם־עָזְבוּ אֶת־מְעוֹנָם שָׁמַר בְּמוֹסְרוֹת עוֹלָם תַּחַת הָאֹפֶל לְמִשְׁפַּט הַיּוֹם הַגָּדוֹל»).
כאשר כתוב «וּבָאֱמֶת לֹא עָמַד», הדבר מראה שאלוהים ברא מלאך זה ללא חטא וללא כל שמץ של רשע בלבו.
למלאך זה, בתחילת חייו, היה « שם טוב » (קהלת ז’ 1א).
עם זאת, הוא לא התמיד ביושרו, הוא טיפח גאווה בלבו ועם הזמן הפך ל »מלשין » (דיאבולוס / שטן), כלומר מוציא דיבה, ול »שטן », מתנגד; שמו הטוב הקודם, המוניטין הטוב שלו, הוחלף בשם אחר שמשמעותו חרפת עולם.
בנבואת יחזקאל (פרק כ »ח), נגד מלך צור הגאה, יש רמיזה ברורה לגאוותו של המלאך שהפך ל »מלשין » ול »שטן »: «אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי. בְּעֵדֶן גַּן־אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל־אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. אַתְּ־כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי־אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ. תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ עַד־נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ» (יחזקאל כ »ח 12-15).
באמצעות מעשה העוולה שלו, בעדן, הוא הפך ל »שקרן » שגרם למותם של כלל צאצאי אדם הראשון (בראשית ג’; אל הרומים ה’ 12).
כיום, השטן הוא זה ששולט בעולם: «עַתָּה מִשְׁפַּט הָעוֹלָם הַזֶּה עַתָּה שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה יֻשְׁלַךְ חוּצָה» (יוחנן י »ב 31; אל האפסים ב’ 2; הראשונה ליוחנן ה’ 19).
– זרע הנחש מייצג את האויבים השמימיים (השדים או מלאכי השטן) והארציים של מלכות האלוהים, אלה הנלחמים באופן פעיל נגד ריבונותו של אלוהים, נגד המלך ישוע המשיח ונגד הקדושים עלי אדמות: «נְחָשִׁים יַלְדֵי צִפְעוֹנִים אֵיךְ תִּמָּלְטוּ מִדִּין גֵּיהִנֹּם? לָכֵן הִנְנִי שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם נְבִיאִים וַחֲכָמִים וְסוֹפְרִים מֵהֶם תַּהַרְגוּ וְתִתְלוּ עַל־עֵץ וּמֵהֶם תַּלְקוּ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹתֵיכֶם וְתִרְדְּפוּ מֵעִיר אֶל־עִיר. לְמַעַן יָבוֹא עֲלֵיכֶם כָּל־דַּם צַדִּיק הַשָּׁפוּךְ עַל־הָאָרֶץ מִדַּם הֶבֶל הַצַּדִּיק עַד־דַּם זְכַרְיָה בֶּן־בֶּרֶכְיָה אֲשֶׁר רְצַחְתֶּם בֵּין הַהֵיכָל וְלַמִּזְבֵּחַ» (מתי כ »ג 33-35).
– פציעת האישה בעקב מייצגת את מותו הקורבני עלי אדמות של בן האלוהים, ישוע המשיח: «וּבְהִמָּצְאוֹ בִּדְמוּת אָדָם הִשְׁפִּיל אֶת־עַצְמוֹ וַיְהִי צַיְּתָן עַד־מָוֶת עַד־מוֹת עֵץ הַהֹקָעָה» (אל הפיליפים ב’ 8).
אף על פי כן, חבורה זו בעקב נרפאה באמצעות תחייתו של ישוע המשיח: «וְאֶת־שַׂר הַחַיִּים הֲרַגְתֶּם אֲשֶׁר הֱקִימוֹ אֱלֹהִים מִן־הַמֵּתִים וַאֲנַחְנוּ עֵדִים לַדָּבָר הַזֶּה» (מעשי השליחים ג’ 15).
– מחיצת ראש הנחש מציינת את השמדתם הנצחית של השטן והשדים וכן של אויביה הארציים של מלכות האלוהים, בתום אלף שנות מלכותו של ישוע המשיח: «וֵאלֹהֵי הַשָּׁלוֹם יְדַכֵּא אֶת־הַשָּׂטָן תַּחַת רַגְלֵיכֶם בִּמְהֵרָה» (אל הרומים ט »ז 20).
«וְהַשָּׂטָן הַמַּתְעֶה אֹתָם הֻשְׁלַךְ אֶל־אֲגַם הָאֵשׁ וְהַגָּפְרִית אֲשֶׁר־שָׁם גַּם־הַחַיָּה וְנָבִיא הַשֶּׁקֶר וִיעֻנּוּ יוֹמָם וָלַיְלָה לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים» (התגלות כ’ 10).
האם היא מייצגת את הבתולה הקדושה?
האם האישה השמימית מספר ההתגלות, פרק י »ב, תואמת לבתולה הקדושה (אם להשתמש בביטוי של חסידי פולחן מרים)?
בהתחשב במה שכתוב, ישנם קווי דמיון למה שחוותה מרים, אמו של הילד ישוע.
מדובר באישה הרה היולדת ילד שעתיד לרעות את הגויים: «וְאוֹת גָּדוֹל נִרְאָה בַשָּׁמַיִם אִשָּׁה עֹטָה אֶת־הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ תַּחַת רַגְלֶיהָ וְעַל־רֹאשָׁהּ עֲטֶרֶת שְׁנֵים עָשָׂר כּוֹכָבִים וְהִיא הָרָה וְצֹעֶקֶת בַּחֲבָלֶיהָ וּמִתְחַלְחֶלֶת לָלֶדֶת. (…) וַתֵּלֶד בֵּן זָכָר אֲשֶׁר יִרְעֶה אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל וַיִּלָּקַח יַלְדָּהּ אֶל־הָאֱלֹהִים וְאֶל־כִּסְאוֹ» (התגלות י »ב 1, 2, 5).
כדי להדגים את הדמיון של חזון זה להכרזה על הולדת הילד ישוע, הנה מה שהכריז המלאך גבריאל לבתולה מרים: «וַיֹּאמֶר לָהּ הַמַּלְאָךְ: « אַל־תִּירְאִי מִרְיָם כִּי מָצָאת חֵן לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. וְהִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת אֶת־שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ. הוּא גָּדוֹל יִהְיֶה וּבֶן־עֶלְיוֹן יִקָּרֵא וַיהוָה אֱלֹהִים יִתֶּן־לוֹ אֶת־כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו. וּמָלַךְ עַל־בֵּית יַעֲקֹב לְעוֹלָם וָעֶד וּלְמַלְכוּתוֹ אֵין קֵץ »» (לוקס א’ 30-33).
חזון ההתגלות המראה אישה היולדת את יורש כס המלוכה והמלאך גבריאל המבשר למרים שתלד ילד שיהיה יורש כס המלוכה, נראים דומים לחלוטין.
לשני קווי דמיון אלה מתווסף קו דמיון נוסף, זה של ניסיון הרצח של השטן נגד הילד: «וַיַּעֲמֹד הַתַּנִּין לִפְנֵי הָאִשָּׁה הָעוֹמֶדֶת לָלֶדֶת לְמַעַן בְּלִדְתָּהּ יֹאכַל אֶת־יַלְדָּהּ» (התגלות י »ב 4).
בנוגע לאירועים שבאו לאחר הולדת הילד ישוע, ברור שהשטן ניסה לנקוט צעדים כדי לגרום לרציחתו של הילד ישוע, עד כדי כך שמלאך הזהיר את ההורים האחראים לילד לברוח למצרים: «וַיְהִי אַחֲרֵי לֶכְתָּם וְהִנֵּה מַלְאַךְ יְהוָה נִרְאָה בַּחֲלוֹם אֶל־יוֹסֵף לֵאמֹר: « קוּם קַח אֶת־הַיֶּלֶד וְאֶת־אִמּוֹ וּבְרַח מִצְרַיְמָה וֶהְיֵה־שָׁם עַד אֲשֶׁר־אֹמַר אֵלֶיךָ כִּי הוֹרְדוֹס עָתִיד לְבַקֵּשׁ אֶת־הַיֶּלֶד לְאַבְּדוֹ »» (מתי ב’ 13).
לפיכך, ישנן שלוש נקודות דמיון העשויות לגרום לחשוב שאכן, האישה השמימית יכולה לייצג את הבתולה מרים.
אף על פי כן, על פי ההקשר של פרק י »ב כולו, אין זה כך.
אכן, החזיונות השונים המתארים את קורותיה השונים של אישה שמימית זו, יכולים להזכיר גם את משה.
חזיונות פרק י »ב מראים כי השטן רודף את האישה השמימית.
בסיפור הבשורות, אין כל אזכור לסוג כזה של רדיפה כלפי מרים.
לדוגמה, באותו פרק עצמו, השטן מנסה להטביע את האישה: «וַיִּשְׁפֹּךְ הַנָּחָשׁ מִפִּיו מַיִם כַּנָּהָר אַחֲרֵי הָאִשָּׁה לְמַעַן יִשְׁטְפֶנָּה הַנָּהָר» (התגלות י »ב 15).
חזון זה נוטה לרמוז לאירוע בחייו של משה, כאשר כמעט טבע למוות (שמות פרק ב’).
הנה מה שכתוב בפסוק הבא: «וַתַּעֲזֹר הָאָרֶץ לָאִשָּׁה וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת־פִּיהָ וַתִּבְלַע אֶת־הַנָּהָר אֲשֶׁר שָׁפַךְ הַתַּנִּין מִפִּיו» (התגלות י »ב 16).
האישה ניצלה מטביעה, והרי מהי משמעות שמו של משה?
משוי מן המים (ניצל מן המים).
חזון זה נראה כרומז, באופן מוצפן, למשה, אחד משני העדים המוזכרים (שלא בשמם) בהתגלות י »א 3.
בהתחשב בהבנת חזון זה הרומז לחייו של משה, האם נאמר משום כך שהאישה השמימית מייצגת את משה?
אין זה משום שחזון של האישה השמימית בהתגלות דומה מאוד להיבט בחייה של אחת הדמויות ההיסטוריות, תהא זו מרים ולאחר מכן משה, שהיא אכן אחת מאותן דמויות היסטוריות.
אין הדדיות בהשוואה (לדוגמה, כאשר כתוב שאלוהים הוא אהבה (הראשונה ליוחנן ד’ 8), אין זה אומר שהאהבה היא אלוהים (אין הדדיות)).
במכלול ההקשר של המקרא, בין אם בנבואת ישעיהו (פרק נ »ד), ובין אם באיגרת פאולוס אל הגלטים (פרק ד’), בשום שלב אין מדובר על כך שאישה שמימית זו (התואמת להתגלות י »ב) היא מרים.
בין אם ישוע המשיח ובין אם תלמידיו, הם מעולם לא רמזו שמרים תמלא תפקיד מרכזי בשמיים כאישה שמימית, ואף לא שעליה להיות מושא לפולחן מיוחד.
ישוע המשיח, באופן עקיף, אכן אמר שלא לקיים פולחן לאמו, מרים (שהייתה בתולה בעת עיבורה) (לוקס א’ 34, 35).
הנה מה שכתוב בנוגע למחווה שנעשתה, על ידי אישה, למרים, אמו של ישוע המשיח: «וַיְהִי בְּדַבְּרוֹ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אִשָּׁה אַחַת קוֹלָהּ מִן־הַהָמוֹן וַתֹּאמֶר אֵלָיו: « אַשְׁרֵי הַבֶּטֶן אֲשֶׁר נְשָׂאַתְךָ וְהַשָּׁדַיִם אֲשֶׁר יָנָקְתָּ! » וַיֹּאמֶר: « אַךְ אַשְׁרֵי הַשֹּׁמְעִים אֶת־דְּבַר הָאֱלֹהִים וְשֹׁמְרִים אֹתוֹ! »» (לוקס י »א 27, 28).
אמת היא שמרים הייתה « אישה מבורכת ביותר » (אשת חסד), אם להשתמש בביטוי הברכה של המלאך גבריאל (לוקס א’ 28).
ההזדמנות הייתה מתאימה ביותר, אילו היה הדבר נכון, עבור ישוע המשיח להזכיר את פולחן מרים.
אולם, ישוע המשיח מעולם לא הזכיר את פולחן מרים שמקורותיו יווניים-רומיים, ולפיכך אין לו מקום במקרא.
הוא הבין את העיקר
מדובר בהבל אשר, כפי הנראה, הבין את עיקר המסר של הבטחה חידתית זו שבבראשית ג’ 15.
הנה מה שכתוב בנוגע להולדת בנם הבכור של אדם וחוה, קין, ולאחר מכן אחיו, הבל: «וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת־יְהוָה. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת־אָחִיו אֶת־הָבֶל» (בראשית ד’ 1, 2א).
כאשר חוה אמרה, «קָנִיתִי אִישׁ אֶת־יְהוָה», האם חשבה שהיא מייצגת את האישה הסמלית של בראשית ג’ 15, ושקין הוא צאצאה העיקרי?
אם כך היה הדבר, משמעות הדבר שקין גודל מתוך נקודת מבט זו, מה שהפך אותו לאדם חשוב מאוד בעיני הוריו, בעוד שאחיו הבל גדל בצלו של אחיו.
בנוגע להולדת הבל, לא מוזכרת כל הצהרה מצד אמו.
אם מציבים את המצב תחת נקודת מבט זו, מבינים טוב יותר מדוע קין ראה באישורו של אלוהים לקורבנו של אחיו הבל עלבון אמיתי, השפלה שהובילה אותו לרצח.
המשך הסיפור מוסר לנו ששני האחים הגישו כל אחד קורבן: «וַיְהִי־הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם־הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל־הֶבֶל וְאֶל־מִנְחָתוֹ. וְאֶל־קַיִן וְאֶל־מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם־תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ» (בראשית ד’ 2ב-7).
לפני שנחשוב על שני הקורבנות שהגישו קין והבל, נראה היכן יכלו להגיש קורבן זה?
המקום הסביר ביותר הוא המקום שבו נמצאו שערי עדן, שנסגרו מעתה בפני כלל האנושות: «וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים» (בראשית ג’ 24).
אכן, המקום שבו התהפכה החרב, בין שני הכרובים, יכול היה לייצג באופן סמלי את נוכחות אלוהים, המונעת את הכניסה לגן עדן.
מעניין לציין שעל כפורת ארון הברית הייתה גם דמותם של שני כרובים הפונים זה אל זה ומשתחווים כלפי מרכזה, המייצגים את נוכחות אלוהים, באמצעות השכינה, מעליה (ויקרא ט »ז 2; במדבר ט’ 15, 16).
בנוגע לשני הקורבנות, דווקא אופי קורבנו של הבל הוא שיוכיח כי הבין את עיקר הבטחתו של אלוהים.
סיפור בראשית מוסר לנו, בנוגע לקורבנו של קין, שהוא בא עם מעט ירקות שהגיש על מזבחו.
קורבנו היה ללא דם, דבר שלימד רבות על חוסר כושר ההבחנה שלו.
המשך האירועים יוכיח שלא היה זה אדם רוחני, אלא אדם בהמי שלא ידע לשלוט ברגשות הקנאה שלו, אשר דחפו אותו לבצע רצח.
קורבנו של הבל היה קורבן דמים, הוא הקריב מ »בכורות צאנו ».
ניתן לומר שמבחינת כושר הבחנה רוחני, הבל הקדים מאוד את זמנו, שכן זהו בדיוק מה שיהוה אלוהים עתיד היה לדרוש מאוחר יותר בתורת משה (שמות י »ג 12, 13).
עיקר הבנתו של הבל בנוגע להבטחת אלוהים (בראשית ג’ 15) הוא שכדי להושיע את האנושות, תידרש שפיכות דמים, המסומלת על ידי פציעת האישה בעקבה.
וששפיכות הדמים תהיה של אדם שיוצג על ידי הקרבת בכורות צאנו.
האם העובדה שאלוהים סימל מאוחר יותר את קורבן בנו הבכור באמצעות שה, הייתה לזכר אמונתו וכושר הבחנתו של הבל (יוחנן א’ 29, 35)?
הבל היה אדם רוחני וחד הבחנה מאוד, בניגוד לאחיו הרוצח (הראשונה לקורינתים ב’ 14, 15).
על פי בראשית ד’ 8-10, להבל היה סוף עצוב, שכן נרצח על ידי אחיו.
עם זאת, בתחייה, הוא יזכה לחיי עולם, הניתנים לצדיקים.
הבל הוא דוגמה יפה מאוד לאמונה, לנאמנות ולכושר הבחנה.
ישוע המשיח אמר שדמו של הבל היה « דם צדיק » (מתי כ »ג 35).
השליח פאולוס ציטט אותו כדוגמה ראשונה לאיש אמונה אמיץ עד מוות: «בֶּאֱמוּנָה הִקְרִיב הֶבֶל לֵאלֹהִים זֶבַח טוֹב מִשֶּׁל קַיִן וּבָהּ הוּעַד עָלָיו כִּי צַדִּיק הוּא בְּהָעִיד הָאֱלֹהִים עַל־מַתְּנוֹתָיו וּבָהּ אַף־כִּי־מֵת עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר» (אל העברים י »א 4).
1 – אלוהים כורת ברית עם אברהם
«וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי»
(בראשית כ »ב 18)
לפני שנמשיך בהסברים בנוגע להבטחתו של אלוהים, הפעם בהיבט של הבריתות השונות שכרת אלוהים, ראוי לציין כי ההקבלה של הדמויות המקראיות לדמויות אחרות תכבד את ההקשר המקראי.
הקורא הקשוב יכול לקרוא או לשוב ולקרוא את אל הגלטים ד’ 21-31, שם ניתן להבחין כי השליח פאולוס מתאר עובדות היסטוריות מקראיות הנוגעות לאברהם כ »משל » (דרמה סמלית) (אל הגלטים ד’ 24).
באותו פרק עצמו, הוא כותב שהיבטים מסוימים בחייהם של אברהם, שרה והגר נושאים ממד נבואי.
באופן דומה, במסגרת הבטחתו, אלוהים יבקש מאברהם ומבנו יצחק (על פי הסיפור המקראי) למלא תפקיד ב »דרמה סמלית » בעלת אופי נבואי ותואמת לקורבן העתידי של המשיח (בתקופת אברהם) (יוחנן ג’ 16).
ראוי לבחון את לימוד בריתות אלה בשתי דרכים.
אלוהים מגלה את משמעות הבטחתו באופן הדרגתי באמצעות בריתות אלה.
הן גם מייצגות ציון דרך, או שלב, שמטרתו הסופית היא להושיע את האנושות, אך גם להשמיד את השטן ואת צאצאיו, וכן את מעשיו: «לְזֹאת נִגְלָה בֶּן־הָאֱלֹהִים לְהָפֵר אֶת־פְּעֻלּוֹת הַשָּׂטָן» (הראשונה ליוחנן ג’ 8).
ברית אברהם היא הבטחה שלפיה כלל האנושות המצייתת לאלוהים תתברך הודות לצאצאיו של אברהם.
לאברהם נולד בן, יצחק, מאשתו שרה (שהייתה עקרה במשך זמן רב מאוד) (בראשית י »ז 19).
אברהם, שרה ויצחק הם הדמויות הראשיות בדרמה נבואית המייצגת, בו זמנית, את משמעות הסוד הקדוש ואת האמצעי שבאמצעותו אלוהים יושיע את האנושות המצייתת (בראשית ג’ 15).
באמצעות ברית אברהם, אלוהים מגלה דרך מי יבוא צאצא או זרע האישה, המוזכר בבראשית ג’ 15, כלומר, מזרע אברהם, אשר יברך את כלל האנושות.
– יהוה אלוהים, האב השמימי, מייצג את אברהם הגדול: «כִּי־אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה יְהוָה אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ» (ישעיהו ס »ג 16).
אברהם היה דמות האב של אומת ישראל.
לדוגמה, בשיחה בין ישוע המשיח למנהיגים הדתיים, הללו אמרו שאברהם הוא אביהם: «הֵשִׁיבוּ וְאָמְרוּ לוֹ: « אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ. » אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: « אִם בְּנֵי אַבְרָהָם אַתֶּם עֲשׂוּ אֶת מַעֲשֵׂי אַבְרָהָם »» (יוחנן ח’ 39).
לפיכך, אברהם היה הדמות הסמלית של אלוהים האב, בורא כל האומות (מעשי השליחים י »ז 24-28).
ישוע המשיח, באחד ממשליו, ייצג את האב השמימי בדמותו הסמלית של אברהם, אבי אומת ישראל: «וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיָּמָת הָעָנִי וַיּוּבַל עַל־יְדֵי הַמַּלְאָכִים אֶל־חֵיק אַבְרָהָם» (לוקס ט »ז 22).
– האישה השמימית מייצגת את שרה הגדולה, שהייתה עקרה וללא ילדים במשך זמן רב (בנוגע לבראשית ג’ 15).
על פי השליח פאולוס, היא מייצגת את « ירושלים של מעלה »: «אֲבָל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל־מַעְלָה בַּת־חוֹרִין הִיא וְהִיא אִמֵּנוּ. כִּי כָתוּב: « רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא־חָלָה כִּי־רַבִּים בְּנֵי־שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה. » וַאֲנַחְנוּ אַחַי כְּמוֹ יִצְחָק בְּנֵי הַהַבְטָחָה אֲנָחְנוּ. אֲבָל כַּאֲשֶׁר אָז הַנּוֹלָד לְפִי הַבָּשָׂר רָדַף אֶת־הַנּוֹלָד לְפִי הָרוּחַ כֵּן גַּם־עַתָּה. אַךְ מָה אֹמֵר הַכָּתוּב? « גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת־בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן־הָאָמָה עִם־בֶּן־הַגְּבִירָה. » לָכֵן אַחַי אֵינֶנּוּ בְּנֵי הָאָמָה כִּי אִם־בְּנֵי הַגְּבִירָה» (אל הגלטים ד’ 26-31).
השליח פאולוס ציין אותה גם בביטוי נרדף אחר, « ירושלים השמימית »: «כִּי אִם־קְרַבְתֶּם אֶל־הַר צִיּוֹן וְאֶל־עִיר אֱלֹהִים חַיִּים יְרוּשָׁלַיִם הַשְּׁמֵימִית וְאֶל־רִבְבוֹת מַלְאָכִים בְּהִתְקַהֲלוּת כְּלָלִית וְאֶל־קְהִלַּת הַבְּכוֹרִים הַכְּתוּבִים בַּשָּׁמַיִם וְאֶל־אֱלֹהִים שׁוֹפֵט הַכֹּל וְאֶל־רוּחוֹת הַצַּדִּיקִים הַמֻּשְׁלָמִים וְאֶל־יֵשׁוּעַ מְתַוֵּךְ בְּרִית חֲדָשָׁה וְאֶל־דַּם הַזָּיָה הַמְדַבֵּר טוֹבוֹת מִדַּם הָבֶל» (אל העברים י »ב 22-24).
בהשוואת שני הקטעים המקראיים שבאל העברים י »ב 22, 23 ואל הגלטים ד’ 26, 27: אין כל הבדל, שני הביטויים המקראיים מייצגים את אלוהים עם המשיח ואת אלה שנועדו למלוך עמו יחד עם עמו המלאכי של אלוהים בשמיים.
»ירושלים של מעלה » או « ירושלים השמימית » מייצגת את « האישה » של בראשית ג’ 15: «וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב» (בראשית ג’ 15).
»ירושלים של מעלה » או « ירושלים השמימית » מייצגת את « האישה » היולדת « ילד » בהתגלות י »ב: «וְאוֹת גָּדוֹל נִרְאָה בַשָּׁמַיִם אִשָּׁה עֹטָה אֶת־הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ תַּחַת רַגְלֶיהָ וְעַל־רֹאשָׁהּ עֲטֶרֶת שְׁנֵים עָשָׂר כּוֹכָבִים וְהִיא הָרָה וְצֹעֶקֶת בַּחֲבָלֶיהָ וּמִתְחַלְחֶלֶת לָלֶדֶת. (…) וַתֵּלֶד בֵּן זָכָר אֲשֶׁר יִרְעֶה אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל וַיִּלָּקַח יַלְדָּהּ אֶל־הָאֱלֹהִים וְאֶל־כִּסְאוֹ» (התגלות י »ב 1-6).
ילד זה מייצג בו זמנית את ישוע המשיח כמלך שמימי שהוכתר, אך גם את מלכות האלוהים, המשויכת ל-144,000 המוזכרים בהתגלות ז’ 3-8 וי »ד 1-5.
בהתחשב במכלול מידע מקראי זה, אנו מבינים כי « ירושלים של מעלה » או « ירושלים השמימית » מייצגת את משפחתו השמימית של אלוהים, המשויכת אליו כאשתו (ישעיהו נ »ד 1).
מובן מאליו שאין לבלבל בינה לבין « ירושלים החדשה », המייצגת את כלת השה, כלומר, של המלך ישוע המשיח: «וָאֵרֶא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה כִּי הַשָּׁמַיִם הָרִאשֹׁנִים וְהָאָרֶץ הָרִאשׁוֹנָה עָבָרוּ וְהַיָּם אֵינֶנּוּ עוֹד. וְאֶת־הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה רָאִיתִי יֹרֶדֶת מִן־הַשָּׁמַיִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים מוּכָנָה כְּכַלָּה מְקֻשֶּׁטֶת לְבַעְלָהּ. וָאֶשְׁמַע קוֹל גָּדוֹל מִן־הַכִּסֵּא אֹמֵר: « הִנֵּה מִשְׁכַּן הָאֱלֹהִים עִם־בְּנֵי הָאָדָם וְיִשְׁכֹּן עִמָּהֶם וְהֵמָּה יִהְיוּ־לוֹ לְעַמִּים וְהוּא הָאֱלֹהִים יִהְיֶה עִמָּהֶם. וּמָחָה אֱלֹהִים כָּל־דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה־עוֹד וְגַם־אֵבֶל וּזְעָקָה וּמַכְאוֹב לֹא יִהְיוּ־עוֹד כִּי הָרִאשֹׁנוֹת עָבָרוּ »» (התגלות כ »א 1-5).
– ישוע המשיח מייצג את יצחק הגדול, זרעו העיקרי של אברהם: «וְהַהַבְטָחוֹת נֶאֶמְרוּ לְאַבְרָהָם וּלְזַרְעוֹ לֹא נֶאֱמַר ‘וְלִזְרָעִים’ כְּמוֹ עַל־רַבִּים אֶלָּא כְּמוֹ עַל־אֶחָד ‘וּלְזַרְעֲךָ’ אֲשֶׁר הוּא הַמָּשִׁיחַ» (אל הגלטים ג’ 16).
– פציעת העקב של האישה השמימית: יהוה אלוהים ביקש מאברהם להקריב את בנו יצחק.
אברהם לא סירב (משום שחשב שאלוהים יקים לתחייה את יצחק לאחר קורבן זה (אל העברים י »א 17-19)).
ממש לפני ההקרבה, אלוהים מנע מאברהם לבצע מעשה כזה.
יצחק הוחלף באיל שהוקרב על ידי אברהם: «וַיֹּאמֶר קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק וְלֶךְ־לְךָ אֶל־אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. (…) וַיָּבֹאוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר־לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת־הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת־יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת־בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל־הַנַּעַר וְאַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה־אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת־הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה» (בראשית כ »ב 1-14).
אכן, יהוה דאג לכך, הפעם עם בנו שלו.
ייצוג נבואי זה הוא הגשמתו של קורבן מכאיב ביותר עבור יהוה אלוהים (ועבור בנו ישוע המשיח (קראו שוב את הביטוי «אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ»)).
יהוה אלוהים, אברהם הגדול, הקריב את בנו אהובו ישוע המשיח, יצחק הגדול, למען ישועת האנושות המצייתת: «כִּי כֹּה אָהַב הָאֱלֹהִים אֶת־הָעוֹלָם עַד אֲשֶׁר נָתַן אֶת־בְּנוֹ אֶת־יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל־הַמַּאֲמִין בּוֹ כִּי אִם־יִחְיֶה חַיֵּי עוֹלָם. (…) הַמַּאֲמִין בַּבֵּן יֶשׁ־לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וְהַמַּמְרֶה אֶת־הַבֵּן לֹא יִרְאֶה חַיִּים כִּי אִם־חֲרוֹן אֱלֹהִים יִשְׁכֹּן עָלָיו» (יוחנן ג’ 16, 36).
ההתגשמות הסופית של ההבטחה שניתנה לאברהם תושלם באמצעות הברכה הנצחית של האנושות המצייתת בתום אלף שנות מלכותו של המשיח: «וָאֶשְׁמַע קוֹל גָּדוֹל מִן־הַכִּסֵּא אֹמֵר: « הִנֵּה מִשְׁכַּן הָאֱלֹהִים עִם־בְּנֵי הָאָדָם וְיִשְׁכֹּן עִמָּהֶם וְהֵמָּה יִהְיוּ־לוֹ לְעַמִּים וְהוּא הָאֱלֹהִים יִהְיֶה עִמָּהֶם. וּמָחָה אֱלֹהִים כָּל־דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה־עוֹד וְגַם־אֵבֶל וּזְעָקָה וּמַכְאוֹב לֹא יִהְיוּ־עוֹד כִּי הָרִאשֹׁנוֹת עָבָרוּ »» (התגלות כ »א 3, 4).
אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ
(בראשית כ »ב 2)
כאשר יהוה אלוהים ביקש מאברהם להקריב את בנו יצחק כקורבן (מעשה שאותו מנע ברגע האחרון), הוא השתמש בביטוי חשוב מאוד זה אשר יהווה את נושא ההתבוננות הנוכחית: «קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק וְלֶךְ־לְךָ אֶל־אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ» (בראשית כ »ב 2).
מן הסתם, יהוה אלוהים, באמצעות בקשה מכאיבה זו עבור אברהם, גרם לו לשחק בעל כורחו (מבלי שאברהם יהיה מודע לכך) את הדרמה הנבואית של הקורבן העתידי של בנו יחידו, ישוע המשיח: «וְהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מָשָׁל הֵם» (אל הגלטים ד’ 24).
לשם כך, יהוה אלוהים ביקש ללכת אל הר המוריה, המקום שבו נבנתה ירושלים והמקום שבו, כעבור כמה מאות שנים, עתיד היה למות ישוע המשיח כקורבן למען העולם (יוחנן ג’ 16).
לאחר שלושה ימי הליכה, בראותם מרחוק את ההר, עשו לבסוף אברהם ויצחק בנו את הדרך יחד אל מקום ההקרבה.
המצב היה כה מוזר עבור יצחק, בנו, שלבסוף שאל את אביו שאלה זו: «וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה־לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו» (בראשית כ »ב 7, 8).
על פי הסיפור, הוא לא השיב ישירות על השאלה, ככל הנראה כדי שלא להיות בוטה מדי בתשובתו.
האם פירוש הדבר שיצחק היה שרוי בחוסר ידיעה, אפילו עד הרגע האחרון?
מספר מרכיבים מראים שאברהם יידע את יצחק על המצב ושבנו שיתף פעולה עם אביו.
בבראשית כ »ב 5, אברהם מציין את בנו בדברו עליו כעל « נער », האם פירוש הדבר שיצחק היה רק ילד קטן וחסר הגנה, שלא הייתה לו ברירה אחרת אלא ללכת בעקבות אביו?
ההקשר של בראשית פרק כ »ב מראה להפך שהיה זה בוודאי גבר בעל כוח פיזי רב מאוד: «וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת־עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל־יִצְחָק בְּנוֹ» (בראשית כ »ב 6).
באותה תקופה, אברהם היה בן 120 שנה לפחות, ואף יותר מ-130 שנה, וייתכן שכבר לא היה מסוגל לשאת את העצים הדרושים להבערת אש העולה.
יתרה מזאת, הם עמדו לעלות אל פסגת הר המוריה, דבר המעיד על כושרו הגופני של יצחק.
בבראשית כ »ב 9 כתוב: «וַיָּבֹאוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר־לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת־הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים».
נראה ברור שהאיש הצעיר יצחק הניח לו לפעול, הוא הניח לאביו לעקוד אותו ולאחר מכן לגרום לו לשכב על המזבח.
לפיכך, ברור שאברהם יידע את בנו מספיק זמן מראש.
ספר בראשית אינו מזכיר לנו את השיח האינטימי שבין האב לבן.
אף על פי כן, יצחק הסכים לשתף פעולה, שכן היו לו בהחלט היכולות הפיזיות למנוע מאביו לעקוד אותו ולאחר מכן לגרום לו לשכב על המזבח.
יתרה מזאת, אם להשתמש בביטויו של השליח פאולוס באל הגלטים ד’ 24, אם יהוה אלוהים גרם לאברהם, המייצג את האב השמימי, וליצחק, המייצג את בנו יחידו ישוע המשיח, לשחק דרמה נבואית, מדוע לא לחשוב שיצחק היה באותו גיל כמו המשיח כאשר מת כקורבן, כלומר בן 33?
מובן מאליו שאלוהים לא אפשר לאברהם להשלים את מעשהו: «וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת־יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת־בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל־הַנַּעַר וְאַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ מִמֶּנִּי» (בראשית כ »ב 10-12).
באמצעות מעשה אמונה זה, אברהם, יחד עם בנו אהובו יצחק, הפך לאביהם של כל המאמינים (אל הרומים ד’ 11).
במהלך דרמה נבואית זו, אברהם סבל רגשית מעצם המחשבה שעליו להקריב את בנו.
אף על פי כן, הסוף היה שמח עבורו ועבור יצחק: «וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה־אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת־הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה» (בראשית כ »ב 13, 14).
עם זאת, באמצעות משפט פשוט זה «קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ», ובאמצעות דרמה נבואית זו, ייתכן שיהוה אלוהים ובנו ישוע המשיח חפצים שנבין טוב יותר את סבלו הרגשי של האב השמימי בהקריבו את בנו יחידו, כדי להושיע את האנושות: «כִּי כֹּה אָהַב הָאֱלֹהִים אֶת־הָעוֹלָם עַד אֲשֶׁר נָתַן אֶת־בְּנוֹ אֶת־יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל־הַמַּאֲמִין בּוֹ כִּי אִם־יִחְיֶה חַיֵּי עוֹלָם» (יוחנן ג’ 16).
מה היו רגשותיו של האב כשראה את בנו עצוב ומיוסר עד עמקי נשמתו, זמן קצר לפני שעות הסבל הארוכות שעמד לעבור?
«וַיֵּצֵא וַיֵּלֶךְ כְּמִנְהָגוֹ אֶל־הַר הַזֵּיתִים וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו גַּם־הַתַּלְמִידִים. וַיְהִי כְּבֹאוֹ אֶל־הַמָּקוֹם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: « הִתְפַּלְלוּ שֶׁלֹּא תָבֹאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן. » וְהוּא נִפְרַד מֵהֶם כְּמַטְחֲוֵי אֶבֶן וַיִּכְרַע עַל־בִּרְכָּיו וַיִּתְפַּלֵּל לֵאמֹר: « אָבִי אִם־תִּרְצֶה הַעֲבֵר נָא מֵעָלַי אֶת־הַכּוֹס הַזֹּאת אַךְ לֹא כִרְצוֹנִי כִּי אִם־כִּרְצוֹנְךָ יְהִי. » וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאָךְ מִן־הַשָּׁמַיִם וַיְחַזְּקֵהוּ. וַיְהִי בְּמַאֲבַק נֶפֶשׁ וַיּוֹסֶף לְהִתְפַּלֵּל בְּיֶתֶר חָזְקָה וַתְּהִי זֵעָתוֹ כְּנִטְפֵי דָם יֹרְדִים עַל־הָאָרֶץ. וַיָּקָם מִן־הַתְּפִלָּה וַיָּבֹא אֶל־הַתַּלְמִידִים וַיִּמְצָאֵם יְשֵׁנִים מִתּוּגָה» (לוקס כ »ב 39-45).
ישוע המשיח היה שרוי בייסורי נפש עמוקים ביודעו את העצב שיחוש אלוהים בראותו את מה שבני האדם עומדים לעולל לו.
אלוהים שלח מלאך כדי לנחם את בנו העצוב והמיוסר מאוד, לפני שעזב אותו עד מוות, בידי השטן ובידי בניו האנושיים.
מה היו רגשותיו של האב כשראה את בנו זוכה ליחס מזלזל, מועלב, מוכה בסטירות, כשחלקם יורקים עליו: « »מַה דַּעְתְּכֶם? » הֵם עָנוּ וְאָמְרוּ: « אִישׁ מָוֶת הוּא. » אָז יָרְקוּ בְּפָנָיו וְהִכּוּהוּ בְּאֶגְרֹפִים וַאֲחֵרִים סָטְרוּ לוֹ לֵאמֹר: « הִנָּבֵא לָנוּ הַמָּשִׁיחַ מִי הוּא הַמַּכֶּה אֹתָךְ? »» (מתי כ »ו 66-68).
הביטוי «הִנָּבֵא לָנוּ הַמָּשִׁיחַ מִי הוּא הַמַּכֶּה אֹתָךְ?» מרמז שהם כיסו את עיניו של ישוע המשיח, בעודם מכים אותו ויורקים עליו.
מה היו רגשותיו של האב כשראה שהעם העדיף לשחרר פושע, במקום את בנו?
מה היו רגשותיו של האב כשראה את בנו מולקה, ולאחר מכן מושפל ומוכה על ידי החיילים?
«אָז שִׁחְרֵר לָהֶם אֶת־בַּר־אַבָּא וְאֶת־יֵשׁוּעַ הִלְקָה וַיִּמְסְרֵהוּ לְהִתְלוֹת עַל־עֵץ. אָז לָקְחוּ אַנְשֵׁי הַנְּצִיב אֶת־יֵשׁוּעַ אֶל־בֵּית הַמִּשְׁפָּט וַיַּקְהִילוּ עָלָיו אֶת־כָּל־הַגְּדוּד. וַיַּפְשִׁיטוּ אֹתוֹ וַיַּעֲטוּ עָלָיו מְעִיל שָׁנִי. וַיְשָׂרְגוּ עֲטֶרֶת קוֹצִים וַיָּשִׂימוּ עַל־רֹאשׁוֹ וְקָנֶה בִּימִינוֹ וַיִּכְרְעוּ לְפָנָיו וַיִּתְלוֹצְצוּ בוֹ לֵאמֹר: « שָׁלוֹם לְךָ מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים! » וַיִּרְקוּ בוֹ וַיִּקְחוּ אֶת־הַקָּנֶה וַיַּכּוּהוּ עַל־רֹאשׁוֹ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְלוֹצְצוּ בוֹ הִפְשִׁיטוּ מֵעָלָיו אֶת־הַמְּעִיל וַיַּלְבִּישֻׁהוּ אֶת־בְּגָדָיו וַיּוֹלִיכֻהוּ לְהִתְלוֹת עַל־עֵץ» (מתי כ »ז 26-31).
ההלקאה גרמה לאיבוד דם רב, דבר שגרם לאנמיה אצל ישוע המשיח, ולפיכך לא היה לו עוד כוח לשאת את משא עמוד ההוקעה שלו, בניגוד לשני הפושעים האחרים שליוו אותו: «וַיְהִי בְּצֵאתָם וַיִּמְצְאוּ אִישׁ קוּרִינִי וּשְׁמוֹ שִׁמְעוֹן אֹתוֹ אִלְּצוּ לָשֵׂאת אֶת־עֵץ הַהֹקָעָה שֶׁלּוֹ» (מתי כ »ז 32).
מה היו רגשותיו של האב כשראה את החיילים הרומאים ממסמרים את ידיו ורגליו כדי לתלות את גופו של בנו?
סביר מאוד שישוע המשיח, באותו רגע, חשב על רגשותיו של אביו כשאמר: «אָבִי סְלַח לָהֶם כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מָה הֵם עֹשִׂים» (לוקס כ »ג 34).
אכן, מה יכול להרגיש אב הנמצא בנוכחות מישהו התוקף את בנו?
מה היו רגשותיו של האב במהלך שש שעות הסבל וברגע מותו של בנו יחידו?
«וַיִּקְרָא יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיֹּאמֶר: « אָבִי בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי » וְכַאֲשֶׁר אָמַר זֹאת נָפַח אֶת־נַפְשׁוֹ» (לוקס כ »ג 46).
יהוה אלוהים, האב, תיאר באופן נבואי וציורי את הסבל הרגשי של מרים, אמו של ישוע, ברגע מותו של בנה עלי אדמות: « »הִנֵּה זֶה נוֹעַד לְמִכְשׁוֹל וְלִתְקוּמָה לְרַבִּים בְּיִשְׂרָאֵל וּלְאוֹת אֲשֶׁר יְדֻבַּר בּוֹ סָרָה (וְגַם בְּנַפְשֵׁךְ תַּעֲבֹר חֶרֶב) לְמַעַן יִגָּלוּ מַחְשְׁבוֹת לְבָבוֹת רַבִּים »» (לוקס ב’ 34, 35).
דימוי זה של פילוח נפשה של מרים בחרב, כדי לתאר את עוצמת הכאב הרגשי שתחווה בעקבות מות בנה עלי אדמות, נותן לנו מושג על תחושת העצב העמוקה שחש האב.
בנסיבות אלו, בתגובה למעשה השפל ביותר של בני האדם, הגיב אלוהים במעשה הנעלה ביותר של אהבתו, בכך שנתן את בנו כדי להושיע את האנושות: «כִּי כֹּה אָהַב הָאֱלֹהִים אֶת־הָעוֹלָם עַד אֲשֶׁר נָתַן אֶת־בְּנוֹ אֶת־יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל־הַמַּאֲמִין בּוֹ כִּי אִם־יִחְיֶה חַיֵּי עוֹלָם» (יוחנן ג’ 16).
2 – ברית המילה
«וַיִּתֶּן־לוֹ בְּרִית מִילָה וְכֵן הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק וַיָּמָל אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי וְיִצְחָק אֶת־יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב אֶת־שְׁנֵים עָשָׂר רָאשֵׁי הָאָבוֹת»
(מעשי השליחים ז’ 8)
ברית מילה זו עתידה הייתה להיות סימן ההיכר של עם אלוהים, באותה תקופה ישראל הארצי.
יש לה משמעות רוחנית, המפורטת בנאום הפרידה של משה, בספר דברים: «וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד» (דברים י’ 16).
המילה מסמלת בבשר את מה שתואם ללב, בהיותו הוא עצמו מקור החיים, הציות לאלוהים: «מִכָּל־מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי־מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים» (משלי ד’ 23).
התלמיד סטפנוס, בנאומו שקדם להוצאתו להורג בסקילה, הבין נקודת הוראה יסודית זו.
הוא הבהיר היטב לשומעיו שלא האמינו בישוע המשיח, כי אף שהיו נימולים פיזית, הם היו ערלים רוחנית בלבם: «קְשֵׁי עֹרֶף וְעַרְלֵי לֵב וְאָזְנַיִם אַתֶּם תָּמִיד מִתְקוֹמְמִים לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ כַּאֲבוֹתֵיכֶם כֵּן גַּם אַתֶּם. אֶת מִי מִן הַנְּבִיאִים לֹא רָדְפוּ אֲבוֹתֵיכֶם וַיַּהַרְגוּ אֶת הַמְבַשְּׂרִים מֵרֹאשׁ אֶת בּוֹא הַצַּדִּיק אֲשֶׁר אַתֶּם הֱיִיתֶם עַתָּה מוֹסְרָיו וְרוֹצְחָיו. אַתֶּם אֲשֶׁר קִבַּלְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה עַל יְדֵי מַלְאָכִים וְלֹא שְׁמַרְתֶּם אֹתָהּ» (מעשי השליחים ז’ 51-53).
תוכחה אמיצה כזו עלתה לו בחייו, דבר שהיה אישור לכך שרוצחים אלה היו ערלים רוחנית בלבם.
הלב הסמלי מהווה את פנימיותו הרוחנית של האדם, המורכבת מהגיונות המלווים במילים ובמעשים (טובים או רעים).
מבלי להשתמש בביטוי, ישוע המשיח הסביר היטב מה הופך אדם לטהור או לטמא, בשל מצב לבו: «אֲבָל הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה מִן הַלֵּב הוּא יוֹצֵא וְהוּא הַמְטַמֵּא אֶת הָאָדָם. כִּי מִן הַלֵּב יוֹצְאוֹת מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת רְצִיחוֹת נִאוּפִים זְנוּנִים גְּנֵבוֹת עֵדֻיּוֹת שֶׁקֶר וְגִדּוּפִים. אֵלֶּה הֵם הַמְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם» (מתי ט »ו 18-20).
במקרה זה, ישוע המשיח מתאר בן אנוש במצב של ערלות רוחנית, עם « ערלת לבבו », עם מחשבותיו הרעות ההופכות אותו לטמא לפני אלוהים ובלתי ראוי לחיים (עיינו שוב במשלי ד’ 23).
«הָאִישׁ הַטּוֹב מִן הָאוֹצָר הַטּוֹב שֶׁבְּלִבּוֹ מוֹצִיא אֶת הַטּוֹב וְהָאִישׁ הָרַע מִן הָאוֹצָר הָרַע מוֹצִיא אֶת הָרָע» (מתי י »ב 35).
בחלקה הראשון של הצהרתו של ישוע המשיח, הוא מתאר בן אנוש בעל לב נימול רוחנית.
השליח פאולוס הבין גם הוא היטב נקודת הוראה זו שנמסרה על ידי משה, ולאחר מכן על ידי ישוע המשיח.
המילה סימלה, מבחינה רוחנית, את הציות לאלוהים ולאחר מכן לבנו ישוע המשיח: «כִּי הַמִּילָה מוֹעִילָה אִם תִּשְׁמֹר אֶת הַתּוֹרָה וְאִם עוֹבֵר תּוֹרָה אַתָּה הָיְתָה מִילָתְךָ לְעָרְלָה. לָכֵן אִם הֶעָרֵל יִשְׁמֹר אֶת חֻקּוֹת הַתּוֹרָה הֲלֹא תֵּחָשֵׁב לוֹ עָרְלָתוֹ לְמִילָה. וְהֶעָרֵל מִטִּבְעוֹ הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה יָדִין אוֹתְךָ הָעוֹבֵר עַל הַתּוֹרָה בִּהְיוֹת לְךָ הַכְּתָב וְהַמִּילָה. כִּי לֹא יְהוּדִי הוּא זֶה שֶׁבַּגָּלוּי וְלֹא הַמִּילָה הִיא זוֹ שֶׁבַּגָּלוּי בַּבָּשָׂר. אֶלָּא יְהוּדִי הוּא זֶה שֶׁבַּסֵּתֶר וּמִילַת הַלֵּב בָּרוּחַ וְלֹא בַּכְּתָב אֲשֶׁר תְּהִלָּתוֹ לֹא מִבְּנֵי אָדָם כִּי אִם מֵאֱלֹהִים» (אל הרומים ב’ 25-29).
המשיחי הנאמן אינו נמצא עוד תחת יישום התורה שנמסרה למשה, ולפיכך אינו מחויב עוד לקיים את המילה הפיזית, על פי צו השליחים הכתוב במעשי השליחים ט »ו 19, 20, 28, 29.
דבר זה מאושר על ידי מה שנכתב בהשראה על ידי השליח פאולוס: «כִּי הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה לִצְדָקָה לְכָל הַמַּאֲמִין» (אל הרומים י’ 4).
«אִם נִקְרָא אִישׁ בִּהְיוֹתוֹ נִמּוֹל אַל יִמְשֹׁךְ לוֹ עָרְלָה וְאִם נִקְרָא בְּעָרְלָתוֹ אַל יִמּוֹל. אֵין הַמִּילָה כְּלוּם וְאֵין הָעָרְלָה כְּלוּם כִּי אִם שְׁמִירַת מִצְוֹת הָאֱלֹהִים» (הראשונה לקורינתים ז’ 18, 19).
מעתה, על המשיחי להיות בעל מילה רוחנית של הלב, כלומר, לציית ליהוה אלוהים ולהאמין בקורבן המשיח המאפשר את סליחת החטאים ומאוחר יותר את השגת חיי העולם (יוחנן ג’ 16, 36).
בדיוק כפי שמי שרצה להשתתף בפסח היה חייב להיות נימול, כך גם המשיחי (תהא תקוותו אשר תהא (שמימית או ארצית)), חייב להיות בעל מילה רוחנית של הלב לפני שיאכל מן הלחם ללא שאור וישתה מן הכוס של טקס הזיכרון למותו של ישוע המשיח: «יִבְחַן הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ וְכֵן יֹאכַל מִן הַלֶּחֶם וְיֵשְׁתְּ מִן הַכּוֹס» (הראשונה לקורינתים י »א 28 בהשוואה לשמות י »ב 48 (הפסח)).
(עלינו לחגוג את הזיכרון למותו של ישוע המשיח מדי שנה.
כל המשיחיים הנאמנים, (תהא תקוותם אשר תהא (שמימית או ארצית)), מחויבים ליטול מן הסמלים, על פי יוחנן ו’ 48-58).
3 – ברית התורה בין אלוהים לעם ישראל
«הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן־תִּשְׁכְּחוּ אֶת־בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם»
(דברים ד’ 23)
המתווך של ברית זו הוא משה: «וְאֹתִי צִוָּה יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ» (דברים ד’ 14).
ברית זו קשורה קשר הדוק לברית המילה, שהיא סמל הציות לאלוהים (דברים י’ 16 בהשוואה לאל הרומים ב’ 25-29).
ברית זו עתידה הייתה להיות בתוקף עד בוא המשיח הנגיד: «וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה» (דניאל ט’ 27).
ברית זו עתידה הייתה להיות מוחלפת בברית חדשה, על פי נבואת ירמיהו: «הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר־הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם־יְהוָה» (ירמיהו ל »א 31, 32).
מטרת התורה שניתנה לישראל הייתה להכין את העם לבוא המשיח.
התורה לימדה על הצורך בשחרור ממצב החטא של האנושות (המיוצגת על ידי עם ישראל): «לָכֵן כַּאֲשֶׁר עַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת וְכֵן עָבַר הַמָּוֶת עַל־כָּל־בְּנֵי אָדָם מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ… כִּי עַד־הַתּוֹרָה הָיָה הַחֵטְא בָּעוֹלָם אֶלָּא שֶׁאֵין הַחֵטְא נֶחְשָׁב בְּאֵין תּוֹרָה» (אל הרומים ה’ 12, 13).
תורת האלוהים נתנה ביטוי מוחשי למצבה החוטא של האנושות.
היא חשפה לאור את מצב החטא של כלל האנושות, שיוצגה באותה תקופה על ידי עם ישראל: «מַה־נֹּאמַר אֵפוֹא? הַאִם הַתּוֹרָה חֵטְא הִיא? חָלִילָה! אַךְ לֹא יָדַעְתִּי אֶת־הַחֵטְא בִּלְתִּי אִם־עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה כִּי גַּם אֶת־הַתַּאֲוָה לֹא יָדַעְתִּי לוּלֵא אָמְרָה הַתּוֹרָה: « לֹא תַחְמֹד. » וְהַחֵטְא מָצָא לוֹ הִזְדַּמְּנוּת בְּאֶמְצָעוּת הַמִּצְוָה וְחוֹלֵל בִּי כָּל־מִינֵי תַּאֲוָה כִּי בְּאֵין תּוֹרָה הַחֵטְא מֵת הוּא. וַאֲנִי חָיִיתִי לְפָנִים בְּאֵין תּוֹרָה וּכְשֶׁבָּאָה הַמִּצְוָה חָיָה הַחֵטְא וַאֲנִי מַתִּי. וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר הָיְתָה לְחַיִּים נִמְצְאָה לִי לְמָוֶת. כִּי הַחֵטְא מָצָא לוֹ הִזְדַּמְּנוּת בְּאֶמְצָעוּת הַמִּצְוָה הִשִּׂיא אוֹתִי וּבָהּ הֱמִיתַנִי. לָכֵן הַתּוֹרָה קְדוֹשָׁה הִיא וְהַמִּצְוָה קְדוֹשָׁה וִישָׁרָה וְטוֹבָה» (אל הרומים ז’ 7-12).
לפיכך, התורה הייתה אומן או מחנך המוביל אל המשיח: «נִמְצָא שֶׁהַתּוֹרָה הָיְתָה הָאֹמֵן שֶׁלָּנוּ לְהוֹבִילֵנוּ אֶל־הַמָּשִׁיחַ כְּדֵי שֶׁנֻּצְדַּק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה. אֲבָל מִשֶּׁבָּאָה הָאֱמוּנָה אֵינֶנּוּ עוֹד תַּחַת אֹמֵן» (אל הגלטים ג’ 24, 25).
תורתו המושלמת של אלוהים, אשר נתנה גוף לחטא באמצעות עבירת האדם, הראתה את הצורך בקורבן המוביל לגאולת האדם החוטא, בזכות אמונתו (ולא בזכות מעשי התורה).
קורבן זה עתיד היה להיות קורבנו של המשיח: «כַּאֲשֶׁר בֶּן־הָאָדָם לֹא בָא לְהִשָּׁרֵת כִּי אִם־לְשָׁרֵת וְלָתֵת אֶת־נַפְשׁוֹ כֹּפֶר תַּחַת רַבִּים» (מתי כ’ 28).
«כִּי הַתּוֹרָה אֵין בָּהּ כִּי אִם צֵל הַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת לָבוֹא»
(אל העברים י’ 1)
אף על פי שהמשיח הוא תכלית התורה, אין זה גורע מכך שכיום היא ממשיכה להחזיק בערך נבואי המאפשר לנו להבין את מחשבת האלוהים (באמצעות ישוע המשיח) בנוגע לעתיד: «כִּי הַתּוֹרָה אֵין בָּהּ כִּי אִם צֵל הַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת לָבוֹא וְלֹא עֶצֶם תְּמוּנַת הַדְּבָרִים» (אל העברים י’ 1; הראשונה לקורינתים ב’ 16).
ישוע המשיח הוא זה שיגרום לכך ש »טובות » אלה יהפכו למציאות: «אֲשֶׁר הֵם צֵל הַדְּבָרִים הָעֲתִידִים וְהַגּוּף הוּא לַמָּשִׁיחַ» (אל הקולוסים ב’ 17).
בין אם מדובר בהצהרותיו של המשיח ובין אם באלה של השליח פאולוס, לתורה שנתן אלוהים למשה עבור עם ישראל יש משמעות נבואית.
הבנה טובה של הסמליות שלה מאפשרת להבין תיאור מפורט מאוד של עתיד האנושות כולה.
הבנה זו מאפשרת לפענח את החידות הנבואיות של ספר יחזקאל, של זכריה, של ההתגלות ושל ספרים נבואיים מקראיים אחרים.
כדוגמה, ניקח שתי הצהרות קצרות של המשיח.
הוא מראה שאומת ישראל והנהלתה היו הטרמה (המחשה מוקדמת) של שלטון מלכות האלוהים עלי אדמות: «וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ: « אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כִּי אַתֶּם אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם אַחֲרַי בְּהִתְחַדֵּשׁ הַבְּרִיאָה כְּשֶׁיֵּשֵׁב בֶּן־הָאָדָם עַל־כִּסֵּא כְבוֹדוֹ תֵּשְׁבוּ גַם־אַתֶּם עַל־שְׁנֵים עָשָׂר כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט אֶת־שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל »» (מתי י »ט 28).
«וְאַתֶּם הֵם הָעֹמְדִים עִמִּי בְּנִסְיוֹנוֹתָי. וַאֲנִי כֹּרֵת לָכֶם בְּרִית כַּאֲשֶׁר כָּרַת לִי אָבִי לְמַלְכוּת. לְמַעַן תֹּאכְלוּ וְתִשְׁתּוּ עַל־שֻׁלְחָנִי בְּמַלְכוּתִי וְתֵשְׁבוּ עַל־כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט אֶת־שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל» (לוקס כ »ב 28-30).
בשתי ההצהרות לעיל, מראה ישוע המשיח כי אומת ישראל ועמה, תחת הנהגת התורה שניתנה למשה, היו האב-טיפוס או המודל הנבואי של האנושות העתידית בגן העדן הארצי, המורכבת מן ההמון הרב, מן האנושות שתשרוד את הצרה הגדולה (התגלות ז’ 9-17) ומן הקמים לתחייה הצדיקים והלא-צדיקים (יוחנן ה’ 28, 29).
באותו אופן, הראה השליח פאולוס כי התורה, שהייתה החוקה שנתן אלוהים לאומת ישראל, הייתה המחשה מוקדמת למציאות של ניהול מלכות האלוהים עלי אדמות: «כִּי הַתּוֹרָה אֵין בָּהּ כִּי אִם צֵל הַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת לָבוֹא וְלֹא עֶצֶם תְּמוּנַת הַדְּבָרִים» (אל העברים י’ 1).
«אֲשֶׁר הֵם צֵל הַדְּבָרִים הָעֲתִידִים וְהַגּוּף הוּא לַמָּשִׁיחַ» (אל הקולוסים ב’ 17).
מובן מאליו שיש להזכיר כי המשיחיים אינם נתונים עוד תחת סמכות התורה שניתנה לישראל, שכן המשיח היה תכלית התורה (אל הרומים י’ 4).
עם זאת, התורה לא איבדה דבר מערכה הנבואי: «זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים» (מלאכי ג’ 22 [ד’ 4]).
4 – הברית החדשה בין אלוהים לישראל של אלוהים
«שָׁלוֹם וְרַחֲמִים עֲלֵיהֶם וְעַל־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֵאלֹהִים»
(אל הגלטים ו’ 16)
ישוע המשיח הוא המתווך של הברית החדשה: «כִּי אֱלֹהִים אֶחָד וּמְתַוֵּךְ אֶחָד בֵּין הָאֱלֹהִים וּבֵין בְּנֵי הָאָדָם הָאָדָם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ» (הראשונה לטימותיאוס ב’ 5).
ברית חדשה זו הגשימה את נבואת ירמיהו ל »א 31, 32.
הפעם, על פי הראשונה לטימותיאוס ב’ 5, היא נוגעת לכלל בני האדם המאמינים בקורבן המשיח (יוחנן ג’ 16).
ישראל של אלוהים מייצג את כלל הקהילה המשיחית.
אף על פי כן, ישוע המשיח הראה שלישראל זה של אלוהים יהיה חלק בשמיים וחלק אחר על הארץ, בגן העדן הארצי העתידי.
ישראל השמימי של אלוהים מורכב מן ה-144,000, ירושלים החדשה, עיר הבירה שממנה תנבע סמכותו של אלוהים, הבאה מן השמיים, על הארץ (התגלות ז’ 3-8 ישראל הרוחני השמימי המורכב מ-12 שבטים של 12,000 = 144,000): «וְאֶת־הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה רָאִיתִי יֹרֶדֶת מִן־הַשָּׁמַיִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים מוּכָנָה כְּכַלָּה מְקֻשֶּׁטֶת לְבַעְלָהּ» (התגלות כ »א 2).
ישראל הארצי של אלוהים יהיה מורכב מבני האדם שיחיו בגן העדן הארצי העתידי, המצוינים על ידי ישוע המשיח כ-12 שבטי ישראל אשר יישפטו: «וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ: « אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כִּי אַתֶּם אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם אַחֲרַי בְּהִתְחַדֵּשׁ הַבְּרִיאָה כְּשֶׁיֵּשֵׁב בֶּן־הָאָדָם עַל־כִּסֵּא כְבוֹדוֹ תֵּשְׁבוּ גַם־אַתֶּם עַל־שְׁנֵים עָשָׂר כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט אֶת־שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל »» (מתי י »ט 28).
ישראל רוחני ארצי זה מתואר גם בנבואת יחזקאל פרקים מ’-מ »ח.
כיום, ישראל של אלוהים מורכב ממשיחיים נאמנים בעלי הקריאה השמימית וממשיחיים בעלי תקווה ארצית לחיי עולם, המקווים להימנות עם ההמון הרב שישרוד את הצרה הגדולה (התגלות ז’ 9-17).
בערב חגיגת הפסח האחרון, חגג ישוע המשיח את הולדתה של ברית חדשה זו עם השליחים הנאמנים שהיו עמו: «וַיִּקַּח לֶחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר: « זֶה הוּא גוּפִי הַנִּתָּן בַּעַדְכֶם זֹאת עֲשׂוּ לְזִכְרִי. » וְכֵן גַּם־אֶת־הַכּוֹס אַחַר הַסְּעוּדָה וַיֹּאמַר: « הַכּוֹס הַזֹּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי הַנִּשְׁפָּךְ בַּעַדְכֶם »» (לוקס כ »ב 19, 20).
ברית חדשה זו נוגעת לכל המשיחיים הנאמנים, תהא תקוותם אשר תהא (שמימית או ארצית).
ברית חדשה זו קשורה קשר הדוק למילה הרוחנית של הלב (אל הרומים ב’ 25-29).
במידה שלמשיחי הנאמן יש מילה רוחנית זו של הלב, הוא רשאי לאכול מן הלחם ללא שאור, ולשתות מן הכוס המייצגת את דם הברית החדשה (תהא תקוותו אשר תהא (שמימית או ארצית)): «יִבְחַן הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ וְכֵן יֹאכַל מִן הַלֶּחֶם וְיֵשְׁתְּ מִן הַכּוֹס» (הראשונה לקורינתים י »א 28).
5 – הברית למלכות שנכרתה בין יהוה לישוע המשיח ובין ישוע המשיח ל-144,000
«וְאַתֶּם הֵם הָעֹמְדִים עִמִּי בְּנִסְיוֹנוֹתָי. וַאֲנִי כֹּרֵת לָכֶם בְּרִית כַּאֲשֶׁר כָּרַת לִי אָבִי לְמַלְכוּת. לְמַעַן תֹּאכְלוּ וְתִשְׁתּוּ עַל־שֻׁלְחָנִי בְּמַלְכוּתִי וְתֵשְׁבוּ עַל־כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט אֶת־שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל»
(לוקס כ »ב 28-30)
ברית זו נכרתה באותו ערב שבו חגג ישוע המשיח את הולדתה של הברית החדשה.
אין פירוש הדבר שמדובר בשתי בריתות זהות.
הברית למלכות היא בין יהוה לישוע המשיח, ולאחר מכן בין ישוע המשיח ל-144,000 המיועדים למלוך בשמיים כמלכים וככוהנים (התגלות ה’ 10; ז’ 3-8; י »ד 1-5).
הברית למלכות שנחתמה בין אלוהים למשיח היא המשכה של הברית שכרת אלוהים עם המלך דוד ושושלתו המלכותית.
ברית זו היא הבטחה מאת אלוהים בנוגע לנצחיותה של שושלת מלכותית זו, אשר ישוע המשיח הוא בה בעת צאצאה הארצי הישיר והמלך השמימי שמונה על ידי יהוה (בשנת 1914), כהגשמה של הברית למלכות (שמואל ב’ ז’ 12-16; מתי א’ 1-16; לוקס ג’ 23-38; תהילים ב’).
הברית למלכות שנחתמה בין ישוע המשיח לשליחיו, ובהרחבה עם קבוצת ה-144,000, היא למעשה הבטחה לנישואין שמימיים, שיתקיימו זמן קצר לפני הצרה הגדולה: «נִשְׂמְחָה וְנָגִילָה וְנִתֵּן לוֹ הַכָּבוֹד כִּי בָאָה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה וְאִשְׁתּוֹ הֵכִינָה עַצְמָהּ. וַיִּנָּתֵן לָהּ לִלְבֹּשׁ בּוּץ צַח וְטָהוֹר כִּי הַבּוּץ הוּא צִדְקוֹת הַקְּדוֹשִׁים» (התגלות י »ט 7, 8).
מזמור מ »ה בתהילים מתאר באופן נבואי נישואין שמימיים אלה בין המלך ישוע המשיח לבין כלתו המלכותית השמימית (המלכה), ירושלים החדשה (התגלות כ »א 2).
מנישואין שמימיים אלה ייוולדו בנים ארציים למלכות, שרים אשר יהיו הנציגים עלי אדמות של הסמכות המלכותית השמימית של מלכות האלוהים: «תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל־הָאָרֶץ» (תהילים מ »ה 17; ישעיהו ל »ב 1, 2).
הברכות הנצחיות של הברית החדשה ושל הברית למלכות יגשימו את תנאי ברית אברהם, אשר תברך את כלל האומות בתום אלף השנים ולנצח נצחים.
הבטחתו של אלוהים תתגשם אז במלואה: «עַל־תִּקְוַת חַיֵּי עוֹלָם אֲשֶׁר הִבְטִיחַ אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְכַזֵּב מִלִּפְנֵי יְמוֹת עוֹלָם» (טיטוס א’ 2).
***
Other Middle Eastern languages:
Arabic: ستة مواضيع لدراسة الكتاب المقدس
Farsi (Persian): شش موضوع برای مطالعه کتاب مقدس
yiddish: זעקס ביבל שטודיע טעמעס
Urdu : چھ بائبل مطالعہ کے موضوعات
Table of contents of the http://yomelyah.fr/ website
Reading the Bible daily, this table of contents contains informative Bible articles (Please click on the link above to view it)…
Table of languages of more than seventy languages, with six important biblical articles, written in each of these languages…
Site en Français: http://yomelijah.fr/
Sitio en español: http://yomeliah.fr/
Site em português: http://yomelias.fr/
You can contact to comment, ask for details (no marketing)…
***