« הַמָּשִׁיחַ, פֶּסַחֵנוּ, נִזְבַּח »
(האיגרת הראשונה אל הקורינתים ה’, 7)
ציון מותו של ישוע המשיח
טקס הזיכרון למותו של ישוע המשיח יתקיים לאחר שקיעת החמה ביום שני, 19 באפריל, 2027.
– חישוב מהירח החדש האסטרונומי –
אחים ואחיות יקרים במשיח,
המשיחיים בעלי התקווה הארצית חייבים לציית למצוות המשיח לאכול מן הלחם ללא שאור ולשתות מן הכוס, במהלך טקס הזיכרון למותו הקורבני
(יוחנן ו’ 48-58).
כאשר מתקרב מועד טקס הזיכרון למותו של המשיח, חשוב להתחשב בהנחייתו של המשיח בנוגע למה שמסמל את קורבנו, כלומר גופו ודמו, המסומלים בהתאמה על ידי הלחם ללא שאור והכוס.
בנסיבות מסוימות, כשדיבר על המן שירד מן השמיים, אמר ישוע המשיח את הדברים הבאים: «אֲנִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. אֲבוֹתֵיכֶם אָכְלוּ אֶת הַמָּן בַּמִּדְבָּר וּמֵתוּ. זֶה הוּא הַלֶּחֶם הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ אָדָם וְלֹא יָמוּת. אֲנִי הַלֶּחֶם הַחַי הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם; אִם יֹאכַל אִישׁ מִן הַלֶּחֶם הַזֶּה יִחְיֶה לְעוֹלָם; וְהַלֶּחֶם אֲשֶׁר אֶתֵּן הוּא בְּשָׂרִי בְּעַד חַיֵּי הָעוֹלָם. (…) אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: « אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אִם לֹא תֹּאכְלוּ אֶת בְּשַׂר בֶּן־הָאָדָם וְלֹא תִּשְׁתּוּ אֶת דָּמוֹ, אֵין לָכֶם חַיִּים בְּקִרְבְּכֶם. הָאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרִי וְשׁוֹתֶה אֶת דָּמִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם, וַאֲנִי אֲקִימוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן »» (יוחנן ו’ 48-58).
יש שיטענו שהוא לא אמר את הדברים הללו במסגרת מה שיהפוך לטקס הזיכרון למותו.
טיעון זה אינו מבטל בשום אופן את החובה ליטול חלק במה שמסמל את בשרו ואת דמו, כלומר הלחם ללא שאור והכוס.
אם נניח לרגע שיש הבדל בין הצהרות אלו לבין חגיגת טקס הזיכרון, הרי שיש לפנות למודל שלו, חגיגת הפסח («כִּי הַמָּשִׁיחַ, קָרְבַּן הַפֶּסַח שֶׁלָּנוּ, נִזְבַּח» הראשונה לקורינתים ה’ 7; אל העברים י’ 1).
מי היה צריך לחגוג את הפסח?
רק הנימולים (שמות י »ב 48).
שמות י »ב 48 מראה שאפילו הגר התושב יכול היה להשתתף בפסח, בתנאי שיהיה נימול.
ההשתתפות בפסח לא הייתה בגדר רשות עבור הגר (ראו פסוק 49): «וְכִי־יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ» (במדבר ט’ 14).
«הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְהוָה» (במדבר ט »ו 15).
ההשתתפות בפסח הייתה חובה חיונית, ויהוה אלוהים, במסגרת חגיגה זו, לא עשה כל הבחנה בין בני ישראל לבין הגרים התושבים.
מדוע להתעקש על העובדה שהגר התושב היה מחויב לחגוג את הפסח?
משום שהטיעון המרכזי של אלה האוסרים על משיחיים נאמנים בעלי התקווה הארצית ליטול חלק בסמלים, הוא שהם אינם חלק מן הברית החדשה, ואינם חלק מישראל הרוחני.
אפילו במישור זה, על פי מודל הפסח, מי שאינו מבני ישראל יכול היה לחגוג את הפסח…
מה מייצגת המשמעות הרוחנית של המילה?
ציות לאלוהים (דברים י’ 16; אל הרומים ב’ 25-29).
ערלות רוחנית מייצגת אי-ציות לאלוהים ולמשיח (מעשי השליחים ז’ 51-53).
התשובה מפורטת להלן.
האם ההשתתפות בלחם ובכוס תלויה בתקווה השמימית או הארצית?
אף ששתי התקוות הללו מוכחות, באופן כללי, מקריאת מכלול הצהרותיהם של המשיח, של השליחים ואף של בני דורם, אנו מבינים שהן אינן מנוסחות כדוגמה (עיקר אמונה נוקשה) ואינן מוזכרות ישירות באופן זה במקרא.
לדוגמה, ישוע המשיח דיבר בפשטות על חיי עולם, מבלי להבחין בהכרח בין התקווה השמימית לתקווה הארצית (מתי י »ט 16, 29; כ »ה 46; מרקוס י’ 17, 30; יוחנן ג’ 15, 16, 36; ד’ 14, 35; ה’ 24, 28, 29 (כשדיבר על התחייה, הוא אפילו לא ציין שהיא תהיה ארצית (אף שכך יהיה)), 39; ו’ 27, 40, 47, 54 (ישנן הפניות רבות אחרות שבהן ישוע המשיח אינו מבחין בין חיי עולם בשמיים או על הארץ)).
לפיכך, אין להפוך את שתי התקוות הללו לדוגמה, ואין להן ליצור הבחנה בין המשיחיים במסגרת חגיגת טקס הזיכרון.
וכמובן, להכפיף את ההשתתפות באכילת הלחם ובשתיית הכוס לשתי התקוות הללו, אין לכך כל בסיס מקראי.
לבסוף, על פי ההקשר של יוחנן י’, לומר שהמשיחיים בעלי התקווה הארצית הם «הצאן האחרות», שאינן חלק מן הברית החדשה, הוא דבר המנותק לחלוטין מהקשר של אותו פרק כולו.
בקריאת המאמר (להלן), «הצאן האחרות», הבוחן בקפידה את ההקשר ואת משליו של המשיח ביוחנן י’, תיווכחו לדעת שהוא אינו נושא נאום על הבריתות, אלא על זהותו של המשיח האמיתי ושל משיחי השקר, ו«הצאן האחרות» הן בפשטות המשיחיים הלא-יהודים של אותה תקופה.
בין אם ביוחנן י’ ובין אם בראשונה לקורינתים י »א, אין כל איסור מקראי לכך שמשיחיים נאמנים בעלי התקווה הארצית ומילת הלב הרוחנית ייטלו חלק בלחם ובכוס של טקס הזיכרון.
באהבת אחים במשיח.
השיטה המקראית לקביעת מועד חגיגת הזיכרון למותו של ישוע המשיח זהה לזו של הפסח שבמקרא.
ב-14 בניסן (חודש בלוח השנה המקראי), היום הארבעה עשר מן המולד (שהוא היום הראשון של חודש ניסן): «בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב» (שמות י »ב 18).
ה »ערב » תואם לתחילת היום של 14 בניסן.
במקרא, היום מתחיל לאחר שקיעת השמש, ב »ערב » («וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד» (בראשית א’ 5)).
תהילים פ »א 1-3 (במקרא) מאפשר לנו להבין, ללא צל של ספק, כי היום הראשון של מולד הירח הוא היעלמותו המוחלטת של גרם הירח: «תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ» (ראו להלן את ההסבר המלא)*.
על בסיס חישוב זה, מועד טקס הזיכרון הבא למותו של ישוע המשיח יהיה יום שני, 19 באפריל 2027, לאחר שקיעת השמש.
* טקסט זה (תהילים פ »א 1-3) מזכיר באופן פיוטי את « מולד הירח » בתאריך 1 באיתנים (תשרי) שבו תקעו בשופר (במדבר י’ 10; כ »ט 1).
הוא מזכיר את « הירח המלא » (הכסה) של 15 באיתנים (תשרי), מועד ה »חג » המשמח (ראו פסוקים 1, 2 ודברים ט »ז 15).
על בסיס הטבלה האסטרונומית של הירח, הממצא הוא כדלקמן: כאשר מחשיבים את מולד הירח כהיעלמותו המוחלטת (ללא סהר או מולד אסטרונומי), בכל המקרים ללא יוצא מן הכלל, ה-15 בחודש הירחי חל הן בתקופת הירח המלא הראשון הנראה לעין והן בירח המלא האסטרונומי.
במקרה שמחשיבים את מולד הירח כתצפית של הסהר הראשון (כיום הראשון של החודש), ברוב המקרים, הירח המלא הראשון הנראה לעין והירח המלא האסטרונומי תואמים לליל ה-12, ה-13 או ה-14 בחודש, ורק לעיתים נדירות יותר ל-15 בחודש.
משמעות הדבר היא שבמקרה זה, ב-15 בחודש, כמעט בכל המקרים, הירח מתחיל את שלב הירידה שלו (הוא כבר אינו ירח מלא הנראה לעין)…
לפיכך, ללא צל של ספק, יש לקבוע כיום הראשון של החודש, כמולד הירח, את היעלמותו המוחלטת של הירח (מולד הירח האסטרונומי) (ולא את הופעת הסהר הראשון בירושלים), על פי המקרא (תהילים פ »א 1-3).
הפסח הוא המודל לדרישות האלוהיות בנוגע לחגיגת טקס הזיכרון למות המשיח: «אֲשֶׁר הֵם צֵל הַדְּבָרִים הָעֲתִידִים וְהַגּוּף הוּא לַמָּשִׁיחַ» (אל הקולוסים ב’ 17).
«כִּי הַתּוֹרָה אֵין בָּהּ כִּי אִם צֵל הַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת לָבוֹא וְלֹא עֶצֶם תְּמוּנַת הַדְּבָרִים» (אל העברים י’ 1).
רק הנימולים יכלו לחגוג את הפסח: «וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל־זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל־עָרֵל לֹא־יֹאכַל בּוֹ» (שמות י »ב 48).
מאחר שהמשיחיים אינם נתונים עוד לחובת המילה הפיזית, המילה הרוחנית של הלב היא הנדרשת עבור טקס הזיכרון, כפי שהוגדרה בתורת משה עצמה: «וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד» (דברים י’ 16; מעשי השליחים ט »ו 19, 20, 28, 29 « צו השליחים »; אל הרומים י’ 4 « כִּי הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה »).
המילה הרוחנית של הלב מוגדרת על ידי המשיחי והשליח פאולוס, ומדובר בציות לאלוהים ולמשיח: «כִּי הַמִּילָה מוֹעִילָה אִם תִּשְׁמֹר אֶת הַתּוֹרָה וְאִם עוֹבֵר תּוֹרָה אַתָּה הָיְתָה מִילָתְךָ לְעָרְלָה. לָכֵן אִם הֶעָרֵל יִשְׁמֹר אֶת חֻקּוֹת הַתּוֹרָה הֲלֹא תֵּחָשֵׁב לוֹ עָרְלָתוֹ לְמִילָה. וְהֶעָרֵל מִטִּבְעוֹ הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה יָדִין אוֹתְךָ הָעוֹבֵר עַל הַתּוֹרָה בִּהְיוֹת לְךָ הַכְּתָב וְהַמִּילָה. כִּי לֹא יְהוּדִי הוּא זֶה שֶׁבַּגָּלוּי וְלֹא הַמִּילָה הִיא זוֹ שֶׁבַּגָּלוּי בַּבָּשָׂר. אֶלָּא יְהוּדִי הוּא זֶה שֶׁבַּסֵּתֶר וּמִילַת הַלֵּב בָּרוּחַ וְלֹא בַּכְּתָב אֲשֶׁר תְּהִלָּתוֹ לֹא מִבְּנֵי אָדָם כִּי אִם מֵאֱלֹהִים» (אל הרומים ב’ 25-29).
ערלות הלב הרוחנית מייצגת אי-ציות לאלוהים ולבנו ישוע המשיח: «קְשֵׁי עֹרֶף וְעַרְלֵי לֵב וְאָזְנַיִם אַתֶּם תָּמִיד מִתְקוֹמְמִים לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ כַּאֲבוֹתֵיכֶם כֵּן גַּם אַתֶּם. אֶת מִי מִן הַנְּבִיאִים לֹא רָדְפוּ אֲבוֹתֵיכֶם וַיַּהַרְגוּ אֶת הַמְבַשְּׂרִים מֵרֹאשׁ אֶת בּוֹא הַצַּדִּיק אֲשֶׁר אַתֶּם הֱיִיתֶם עַתָּה מוֹסְרָיו וְרוֹצְחָיו. אַתֶּם אֲשֶׁר קִבַּלְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה עַל יְדֵי מַלְאָכִים וְלֹא שְׁמַרְתֶּם אֹתָהּ» (מעשי השליחים ז’ 51-53 « עקשנות, אי-ציות לאלוהים והתנגדות לרוח הקודש ») (תורות המקרא).
המילה הרוחנית של הלב נדרשת להשתתפות בטקס הזיכרון: «יִבְחַן הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ וְכֵן יֹאכַל מִן הַלֶּחֶם וְיֵשְׁתְּ מִן הַכּוֹס» (הראשונה לקורינתים י »א 28).
על פי ההקשר המיידי של הראשונה לקורינתים י »א, « בחינת האדם את עצמו » היא חשבון נפש לפני אלוהים והמשיח, טרם נטילת הסמלים.
המשיחי חייב להימצא נאמן ובעל מצפון נקי לפני אלוהים והמשיח טרם נטילת הסמלים (הראשונה לטימותיאוס ג’ 9 « מַצְפּוּן טָהוֹר »).
על המשיחי לערוך חשבון נפש לפני השתתפותו בטקס הזיכרון למות המשיח.
אם הוא סבור שיש לו מצפון טהור לפני אלוהים, וכי יש לו מילה רוחנית, הרי שהוא יכול להשתתף בטקס הזיכרון למות המשיח (תהא התקווה המשיחית אשר תהא (שמימית או ארצית)).
הנחייתו המפורשת של המשיח, לאכול באופן סמלי מ »בשרו » ומ »דמו », היא הזמנה המופנית לכל המשיחיים הנאמנים (תהא התקווה המשיחית אשר תהא (שמימית או ארצית)), לאכול מן ה »לחם ללא שאור », המייצג את « בשרו », ולשתות מן הכוס, המייצגת את « דמו »:
«אֲנִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. אֲבוֹתֵיכֶם אָכְלוּ אֶת הַמָּן בַּמִּדְבָּר וּמֵתוּ. זֶה הוּא הַלֶּחֶם הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ אָדָם וְלֹא יָמוּת. אֲנִי הַלֶּחֶם הַחַי הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם; אִם יֹאכַל אִישׁ מִן הַלֶּחֶם הַזֶּה יִחְיֶה לְעוֹלָם; וְהַלֶּחֶם אֲשֶׁר אֶתֵּן הוּא בְּשָׂרִי בְּעַד חַיֵּי הָעוֹלָם ». וַיָּרִיבוּ הַיְּהוּדִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ לֵאמֹר: « אֵיךְ יָכוֹל זֶה לָתֶת לָנוּ אֶת בְּשָׂרוֹ לֶאֱכֹל? » וַיֹּאמֶר לָהֶם יֵשׁוּעַ: « אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אִם לֹא תֹּאכְלוּ אֶת בְּשַׂר בֶּן־הָאָדָם וְלֹא תִּשְׁתּוּ אֶת דָּמוֹ, אֵין לָכֶם חַיִּים בְּקִרְבְּכֶם. הָאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרִי וְשׁוֹתֶה אֶת דָּמִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם, וַאֲנִי אֲקִימוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן; כִּי בְשָׂרִי הוּא מַאֲכָל אֱמֶת וְדָמִי הוּא מַשְׁקֵה אֱמֶת. הָאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרִי וְשׁוֹתֶה אֶת דָּמִי עוֹמֵד בִּי וַאֲנִי בוֹ. כַּאֲשֶׁר שְׁלָחַנִי הָאָב הַחַי וַאֲנִי חַי בִּגְלַל הָאָב, כֵּן גַּם הָאוֹכֵל אוֹתִי יִחְיֶה בִּגְלָלִי. זֶה הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר יָרַד מִן הַשָּׁמָיִם; לֹא כַּאֲשֶׁר אָכְלוּ אֲבוֹתֵיכֶם וַיָּמֻתוּ, הָאוֹכֵל אֶת הַלֶּחֶם הַזֶּה יִחְיֶה לְעוֹלָם» (יוחנן ו’ 48-58).
נחייתו המפורשת של המשיח, להיזון באופן סמלי מ »בשרו » ומ »דמו », היא ציווי לכל המשיחיים הנאמנים, לאכול מן ה »לחם ללא שאור », המייצג את « בשרו », ולשתות מן הכוס, המייצגת את « דמו » (תהא התקווה המשיחית אשר תהא (שמימית או ארצית)): «וַיֹּאמֶר לָהֶם יֵשׁוּעַ: « אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אִם לֹא תֹּאכְלוּ אֶת בְּשַׂר בֶּן־הָאָדָם וְלֹא תִּשְׁתּוּ אֶת דָּמוֹ, אֵין לָכֶם חַיִּים בְּקִרְבְּכֶם. (…) כַּאֲשֶׁר שְׁלָחַנִי הָאָב הַחַי וַאֲנִי חַי בִּגְלַל הָאָב, כֵּן גַּם הָאוֹכֵל אוֹתִי יִחְיֶה בִּגְלָלִי »» (יוחנן ו’ 53, 57).
לפיכך, כל המשיחיים הנאמנים, תהא תקוותם אשר תהא, שמימית או ארצית, מחויבים ליטול חלק בלחם וביין של טקס הזיכרון, שכן זוהי מצוות המשיח (יוחנן ו’ 53).
טקס הזיכרון למות המשיח הוא חגיגה המתקיימת אך ורק בקרב משיחיים נאמנים: «לָכֵן אַחַי בְּהִתְקַהֲלְכֶם לֶאֱכֹל חַכּוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ» (ראו הראשונה לקורינתים י »א 33) (ניהול הקהילה המשיחית).
אם ברצונכם להשתתף ב »טקס הזיכרון למות המשיח » ואינכם משיחיים, עליכם להיטבל, מתוך רצון כן לציית למצוות המשיח: «לְכוּ וַעֲשׂוּ תַלְמִידִים בְּכָל הַגּוֹיִם וּטְבַלְתֶּם אֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם לִשְׁמֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְהִנֵּה אָנֹכִי אִתְּכֶם כָּל הַיָּמִים עַד קֵץ הָעוֹלָם» (מתי כ »ח 19, 20).
כיצד לחגוג את הזיכרון למותו של ישוע המשיח?
«זֹאת עֲשׂוּ לְזִכְרִי»
(לוקס כ »ב 19)
יש לחגוג את טקס הזיכרון למותו של ישוע המשיח באותו אופן שבו נחגג הפסח, אך ורק בקרב נימולים רוחנית, בקרב משיחיים נאמנים, בקהילה או במשפחה (שמות י »ב 48; אל העברים י’ 1; אל הקולוסים ב’ 17; הראשונה לקורינתים י »א 33).
לאחר חגיגת הפסח, כונן ישוע המשיח את המודל לחגיגה העתידית של הזיכרון למותו (לוקס כ »ב 12-18).
דברים אלה מובאים בקטעים המקראיים הללו מתוך הבשורות:
– מתי כ »ו 17-35.
– מרקוס י »ד 12-31.
– לוקס כ »ב 7-38.
– יוחנן פרקים י »ג עד י »ז.
הערב התנהל בשלושה שלבים: מועד חגיגת הפסח (יוחנן י »ג 1-3).
המעבר בין אירוע זה לבין כינון החגיגה החדשה, אשר תחליף מעתה את הפסח: טקס הזיכרון למות המשיח, בהיותו שה האלוהים הנושא את חטאת העולם (יוחנן א’ 29-36; אל הקולוסים ב’ 17; אל העברים י’ 1).
במהלך מעבר זה, רחץ ישוע המשיח את רגליהם של שנים עשר השליחים.
היה זה לימוד באמצעות דוגמה אישית: להיות ענווים זה כלפי זה (יוחנן י »ג 4-20).
אף על פי כן, אין לראות באירוע זה טקס שיש לקיים לפני טקס הזיכרון (השוו יוחנן י »ג 10 ומתי ט »ו 1-11).
עם זאת, הסיפור מוסר לנו שלאחר מכן, ישוע המשיח « לבש את בגדיו העליונים ».
לפיכך עלינו להיות לבושים באופן הולם (יוחנן י »ג 10א, 12 בהשוואה למתי כ »ב 11-13).
דרך אגב, במקום הוצאתו להורג של ישוע המשיח, החיילים הסירו ממנו את הבגדים שלבש באותו ערב.
הסיפור ביוחנן י »ט 23, 24 מוסר לנו שישוע המשיח לבש « כתונת בלתי תפורה, ארוגה כולה מלמעלה ».
החיילים אפילו לא העזו לקרוע אותה.
דבר זה מבהיר לנו שישוע המשיח לבש בגדים איכותיים, התואמים את חשיבות האירוע.
מבלי לקבוע כללים שאינם כתובים במקרא, נפעיל שיקול דעת טוב בכל הנוגע ללבוש (אל העברים ה’ 14).
לאחר מכן, שילח ישוע המשיח את הבוגד יהודה איש קריות.
דבר זה מוכיח כי טקס זה חייב להיחגג אך ורק בקרב משיחיים נאמנים (מתי כ »ו 20-25; מרקוס י »ד 17-21; יוחנן י »ג 21-30; סיפורו של לוקס אינו תמיד כרונולוגי, אלא מסודר לפי סדר חשיבות (השוו לוקס כ »ב 19-23 ולוקס א’ 3 « לִכְתֹּב לְךָ כַּסֵּדֶר מִן הַתְּחִלָּה »; הראשונה לקורינתים י »א 28, 33)).
חגיגת טקס הזיכרון מתוארת בפשטות רבה: «וַיְהִי בְּאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ אֶת הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לַתַּלְמִידִים וַיֹּאמַר: « קְחוּ וְאִכְלוּ זֶה הוּא גוּפִי. » וַיִּקַּח אֶת הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר: « שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם. כִּי זֶה הוּא דָּמִי דַּם הַבְּרִית הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים. וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כִּי מֵעַתָּה לֹא אֶשְׁתֶּה מִפְּרִי הַגֶּפֶן הַזֶּה עַד הַיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אֹתוֹ עִמָּכֶם חָדָשׁ בְּמַלְכוּת אָבִי. » וַיָּשִׁירוּ אֶת הַהַלֵּל וַיֵּצְאוּ אֶל הַר הַזֵּיתִים» (מתי כ »ו 26-30).
ישוע המשיח הסביר את הסיבה לחגיגה זו, את מובן קורבנו, את משמעותו, את מה שמייצג הלחם ללא שאור, סמל לגופו נטול החטא, ואת הכוס, סמל לדמו.
הוא ביקש מתלמידיו לחגוג את הזיכרון למותו מדי שנה, ב-14 בניסן (לוקס כ »ב 19).
הבשורה על-פי יוחנן מוסרת לנו על הוראתו של המשיח לאחר חגיגה זו, ככל הנראה מפסוק י »ג 31 ועד פסוק ט »ז 30.
לאחר מכן, נשא ישוע המשיח תפילה שניתן לקרוא ביוחנן פרק י »ז.
הסיפור במתי כ »ו 30 מוסר לנו: «וַיָּשִׁירוּ אֶת הַהַלֵּל וַיֵּצְאוּ אֶל הַר הַזֵּיתִים».
סביר להניח ששירת ההלל והשבחים הללו התקיימה לאחר תפילתו של ישוע המשיח.
כיצד לפעול?
בהתבסס על מודל זה שהותיר המשיח, הערב צריך להיות מאורגן על ידי אדם אחד בלבד, זקן קהילה, רועה רוחני או כומר של הקהילה המשיחית.
אם החגיגה מתקיימת במסגרת משפחתית, ראש המשפחה המשיחי הוא שצריך לנהל אותה.
אם אין גבר, אלא רק נשים משיחיות, האחות במשיח שתארגן את החגיגה צריכה להיבחר מבין הנשים המבוגרות (טיטוס ב’ 4).
עליה לכסות את ראשה (הראשונה לקורינתים י »א 2-6).
מי שיארגן את החגיגה יחליט על ההוראה המקראית בנסיבות אלו בהתבסס על סיפורי הבשורות, אולי באמצעות קריאתם ופירושם.
תפילת סיום המופנית ליהוה אלוהים תיאמר.
לאחר מכן ניתן יהיה לשיר מזמורים להלל ליהוה אלוהים וכמחווה לבנו ישוע המשיח.
בנוגע ללחם, סוג הדגן אינו מוזכר, אולם עליו להיעשות ללא שמרים (כיצד להכין לחם ללא שאור (סרטון)).
באשר ליין, במדינות מסוימות ייתכן שמשיחיים נאמנים לא יוכלו להשיג אותו.
במקרה חריג זה, זקני הקהילה הם שיחליטו כיצד להחליפו באופן ההולם ביותר בהתבסס על המקרא (יוחנן י »ט 34).
ישוע המשיח הראה שבמצבים חריגים מסוימים ניתן לקבל החלטות חריגות וכי רחמי אלוהים יחולו בנסיבות אלו (מתי י »ב 1-8).
אין כל הנחיה מקראית לגבי משך הזמן המדויק של החגיגה.
לפיכך, מי שיארגן אירוע זה יפעיל שיקול דעת טוב, בדיוק כפי שהמשיח עצמו סיים מפגש מיוחד זה.
הנקודה המקראית החשובה היחידה בנוגע למועד אירוע זה היא הבאה: יש לחגוג את הזיכרון למותו של ישוע המשיח בין הערביים של 14 בניסן.
לאחר שקיעת השמש שבין 13 ל-14 בניסן, ולפני זריחת השמש.
במועד זה ערך ישוע המשיח חגיגה זו.
יוחנן י »ג 30 מוסר לנו כי ברגע שבו יהודה איש קריות שולח על ידי ישוע המשיח, זמן קצר לפני החגיגה, «וַיְהִי לָיְלָה».
יהוה אלוהים קבע חוק זה בנוגע לחגיגת הפסח: «וְלֹא־יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח» (שמות ל »ד 25).
מדוע?
מות שה הפסח היה צריך להתרחש בין הערביים.
מותו של המשיח, שה האלוהים, נגזר על פי « משפט », גם כן בין הערביים, לפני הבוקר, « בטרם יקרא תרנגול »: «אָז קָרַע הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֶת בְּגָדָיו וְאָמַר: « גִּדֵּף! מַה לָּנוּ עוֹד לְעֵדִים? הִנֵּה עַתָּה שְׁמַעְתֶּם אֶת הַגִּדּוּף. מַה דַּעְתְּכֶם? » הֵם עָנוּ וְאָמְרוּ: « אִישׁ מָוֶת הוּא. » (…) וּמִיָּד קָרָא הַתַּרְנְגוֹל. וּפֶטְרוֹס זָכַר אֶת דְּבַר יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר אָמַר לוֹ: « בְּטֶרֶם יִקְרָא הַתַּרְנְגוֹל תְּכַחֵשׁ בִּי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים »» (מתי כ »ו 65-75).
כך, לאחר מות שה הפסח, בא מותו של שה האלוהים, ישוע המשיח, « עלי חוק », « בין הערביים » (תהילים צ »ד 20 « יֹצֵר עָמָל עֲלֵי חֹק »; יוחנן א’ 29-36; אל הקולוסים ב’ 17; אל העברים י’ 1).
וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תְּשַׁחְרֵר אֶתְכֶם
(יוחנן ח’ 32)
באיזו אמת מדובר וכיצד היא משחררת אותנו?
בקרב קוראי המקרא ובמיוחד בקרב מורים מסוימים של דבר אלוהים, הצהרה זו מובנת בהיבט של ידע על האמת המקראית אשר משחרר מן השקרים הדתיים הנלמדים בדרך כלל בקהילות משיחיות רבות.
לדוגמה, הידיעה שהמקרא אינו מלמד על קיומם של כור מצרף (פורגטוריום), לימבו או גיהינום של אש, שבהם הרשעים מעונים לנצח, משפיעה באופן משחרר על אנשים.
אכן, מעודד לדעת ששקרים דתיים אלה, כגון גיהינום של אש, כור מצרף, השילוש, הישארות הנפש ואמונות טפלות אחרות הקשורות לתורת הנסתר, אינם נלמדים במקרא.
במובן מסוים, הנחמה שבאמת המקראית משפיעה באופן משחרר על אנשים שהיו משועבדים לאמונות טפלות אלה ולתורות דתיות כוזבות אלו.
אף על פי כן, האם ראוי ליישם את הצהרתו של המשיח (לעיל) בהקשר של ידע מדויק של המקרא המשחרר אותנו מן השקר הדתי?
על פי ההקשר של הבשורה על-פי יוחנן, הסבר כזה אינו מכבד את ההקשר המיידי של הצהרת המשיח ואף לא את ההקשר הכללי של הבשורה על-פי יוחנן כולה.
נקרא את הצהרת המשיח, הפעם בהקשרה המיידי: «אָמַר יֵשׁוּעַ אֶל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בוֹ: « אִם תַּעַמְדוּ בִּדְבָרִי, תַּלְמִידַי אַתֶּם בֶּאֱמֶת; וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תְּשַׁחְרֵר אֶתְכֶם. » הֵשִׁיבוּ לוֹ: « זֶרַע אַבְרָהָם אֲנַחְנוּ וּמֵעוֹלָם לֹא הָיִינוּ עֲבָדִים לְאִישׁ; אֵיךְ אַתָּה אוֹמֵר ‘תִּהְיוּ לִבְנֵי חוֹרִין’? » עָנָה לָהֶם יֵשׁוּעַ: « אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל הָעוֹשֶׂה חֵטְא עֶבֶד הוּא לַחֵטְא. וְהָעֶבֶד אֵינוֹ שׁוֹכֵן בַּבַּיִת לְעוֹלָם; הַבֵּן שׁוֹכֵן לְעוֹלָם. לָכֵן אִם הַבֵּן יְשַׁחְרֵר אֶתְכֶם, בֶּאֱמֶת תִּהְיוּ בְּנֵי חוֹרִין. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁזֶּרַע אַבְרָהָם אַתֶּם, אַךְ אַתֶּם מְבַקְשִׁים לְהָרְגֵנִי מִפְּנֵי שֶׁדְּבָרִי אֵינוֹ מוֹצֵא מָקוֹם בָּכֶם. אֲנִי מְדַבֵּר אֶת אֲשֶׁר רָאִיתִי אֵצֶל אָבִי, וְאַתֶּם עוֹשִׂים אֶת אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם מֵאֵת אֲבִיכֶם. » הֵשִׁיבוּ וְאָמְרוּ לוֹ: « אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ. » אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: « אִם בְּנֵי אַבְרָהָם אַתֶּם, עֲשׂוּ אֶת מַעֲשֵׂי אַבְרָהָם. אֲבָל עַתָּה אַתֶּם מְבַקְשִׁים לְהָרְגֵנִי, אִישׁ אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיכֶם אֶת הָאֱמֶת אֲשֶׁר שָׁמַע מֵאֵת הָאֱלֹהִים. זֹאת לֹא עָשָׂה אַבְרָהָם. אַתֶּם עוֹשִׂים אֶת מַעֲשֵׂי אֲבִיכֶם. » אָמְרוּ לוֹ: « לֹא מִזְּנוּנִים נוֹלַדְנוּ; אָב אֶחָד לָנוּ, הָאֱלֹהִים »» (יוחנן ח’ 31-41).
ננתח בפשטות טקסט זה מנקודת המבט של השאלה באיזה סוג של אמת מדובר?
מהי אמת זו שעליה מדבר ישוע המשיח?
האם מדובר במכלול הידע הכלול בדבר אלוהים או במשהו אחר?
ישוע המשיח מסביר כי העמידה בדברו תאפשר להכיר את האמת הזו אשר תשחרר.
בני שיחו היהודים נעלבים מדברי המשיח משום שהדבר משתמע כאילו הם עבדים, בעוד שהם צאצאיו של אדם חופשי, אברהם.
ישנה אי-הבנה בין מה שאומר המשיח לבין מה שהיהודים הבינו, ולפיכך ישוע המשיח מבהיר את כוונתו.
הוא אומר להם שמדובר בעבדות לחטא, ומתכוון למצב החטא שכלל האנושות ירשה מאדם הראשון.
עבדות זו מובילה למוות (אל הרומים ה’ 12).
לאחר מכן, בעדינות, הוא מבהיר להם שהוא, המשיח, הוא זה שבידו האמצעי לשחרר אותם.
ישוע המשיח מציג את עצמו כהתגלמות האמת המשחררת: «לָכֵן אִם הַבֵּן יְשַׁחְרֵר אֶתְכֶם, בֶּאֱמֶת תִּהְיוּ בְּנֵי חוֹרִין» (יוחנן ח’ 36).
הבנה זו מתחזקת על ידי הצהרה נוספת שאמר זמן מה לאחר מכן: «אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: « אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים; אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי »» (יוחנן י »ד 6).
לפיכך, ברור כי השימוש בטקסט זה של יוחנן ח’ 32 כדי להסביר שהאמת המקראית משחררת מן השקר הדתי הוא פשוט בלתי מדויק ואינו מכבד את ההקשר של הצהרה זו של המשיח.
בעוד שישוע המשיח מציין את עצמו כאמת המשחררת, הוא מסביר באופן מדויק יותר בהמשך הצהרתו: «אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אִם יִשְׁמֹר אִישׁ אֶת דְּבָרִי לֹא יִרְאֶה מָוֶת לְעוֹלָם» (יוחנן ח’ 51).
הקנאים הדתיים היהודים מבינים את הצהרתו כפשוטה, בעוד שישוע המשיח מתייחס לעובדה שלעולם לא יראו מוות ללא אפשרות של תחייה.
לדוגמה, בהזדמנות אחרת, כשדיבר אל הצדוקים שלא האמינו בתחייה, בהזכירו תקווה זו, ציין ישוע המשיח את אברהם, יצחק ויעקב כ »חיים » מנקודת המבט של תקווה זו: «וְעַל דְּבַר תְּחִיַּת הַמֵּתִים הַאִם לֹא קְרָאתֶם אֶת אֲשֶׁר נֶאֱמַר לָכֶם מִפִּי הָאֱלֹהִים: ‘אֲנִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב’? אֵינֶנּוּ אֱלֹהֵי הַמֵּתִים כִּי אִם אֱלֹהֵי הַחַיִּים» (מתי כ »ב 31, 32).
כך, אמת זו המשחררת מעבדות החטא המובילה למוות, היא האמונה באמת שהיא ישוע המשיח, המובילה לחיי עולם: «כִּי שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת, אֲבָל מַתְּנַת הָאֱלֹהִים הִיא חַיֵּי עוֹלָם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ» (אל הרומים ו’ 23).
ישוע המשיח רוחץ את רגלי תלמידיו
(יוחנן י »ג 4-17)
«וַיָּקָם מִן־הַסְּעוּדָה וַיִּפְשֹׁט אֶת־בְּגָדָיו וַיִּקַּח מִטְפַּחַת וַיַּחְגֹּר בָּהּ. 5 אַחֲרֵי־כֵן יָצַק מַיִם בַּכִּיּוֹר וַיָּחֶל לִרְחֹץ אֶת־רַגְלֵי הַתַּלְמִידִים וּלְנַגְּבָן בַּמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר הָיָה חָגוּר בָּהּ. 6 וַיָּבֹא אֶל־שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס וַיֹּאמֶר אֵלָיו: « אֲדוֹנִי הַאַתָּה תִּרְחַץ אֶת־רַגְלָי? » 7 וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו: « אֶת־אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אֵינְךָ יוֹדֵעַ עַתָּה וְאַחֲרֵי־כֵן תֵּדָע. » 8 וַיֹּאמֶר אֵלָיו פֶּטְרוֹס: « לֹא תִרְחַץ אֶת־רַגְלַי לְעוֹלָם. » וַיַּעַן אֹתוֹ יֵשׁוּעַ: « אִם־לֹא אֶרְחָצְךָ אֵין־לְךָ חֵלֶק עִמִּי. » 9 וַיֹּאמֶר אֵלָיו שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס: « אֲדוֹנִי לֹא אֶת־רַגְלַי בִּלְבַד כִּי אִם־גַּם אֶת־יָדַי וְאֶת־רֹאשִׁי. » 10 וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ: « הָרוֹחֵץ אֵין לוֹ צֹרֶךְ כִּי אִם־לִרְחֹץ אֶת־רַגְלָיו וְכֻלּוֹ טָהוֹר וְאַתֶּם טְהוֹרִים אַךְ לֹא כֻלְּכֶם. » 11 כִּי יָדַע אֶת־אֲשֶׁר יִמְסְרֶנּוּ עַל־כֵּן אָמַר: « לֹא כֻלְּכֶם טְהוֹרִים. »
12 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָחַץ אֶת־רַגְלֵיהֶם וַיִּלְבַּשׁ אֶת־בְּגָדָיו וַיָּשָׁב וַיָּסַב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: « הֲיְדַעְתֶּם מַה־זֹּאת עָשִׂיתִי לָכֶם? 13 אַתֶּם קֹרְאִים לִי ‘מוֹרֶה’ וְ’אָדוֹן’ וְיָפֶה אַתֶּם אֹמְרִים כִּי־כֵן אָנִי. 14 וְעַתָּה אִם־אֲנִי הָאָדוֹן וְהַמּוֹרֶה רָחַצְתִּי אֶת־רַגְלֵיכֶם גַּם־אַתֶּם חַיָּבִים לִרְחֹץ אִישׁ אֶת־רַגְלֵי אָחִיו. 15 כִּי מוֹפֵת נָתַתִּי לָכֶם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֲנִי לָכֶם. 16 אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֵין עֶבֶד גָּדוֹל מֵאֲדֹנָיו וְלֹא שָׁלִיחַ גָּדוֹל מִשֹּׁלְחוֹ. 17 אִם־תֵּדְעוּ אֶת־אֵלֶּה אַשְׁרֵיכֶם אִם־תַּעֲשׂוּ אֹתָם» (יוחנן י »ג 4-17).
ברחיצת רגלי תלמידיו, הראה ישוע המשיח כי רועי הקהילות המשיחיות חייבים לעמוד לשירותן של כבשי המשיח.
הוא אמר: «וְעַתָּה אִם־אֲנִי הָאָדוֹן וְהַמּוֹרֶה רָחַצְתִּי אֶת־רַגְלֵיכֶם גַּם־אַתֶּם חַיָּבִים לִרְחֹץ אִישׁ אֶת־רַגְלֵי אָחִיו» (יוחנן י »ג 14).
שלושים שקלי הכסף ומחיר הבגידה
«אִם־טוֹב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי וְאִם־לֹא חֲדָלוּ וַיִּשְׁקְלוּ אֶת־שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף»
(זכריה י »א 12)
נבואה זו של זכריה רומזת לבגידתו של יהודה איש קריות, אשר הסגיר את אדונו ישוע המשיח לידי יריביו כדי שלבסוף ירצחוהו:
«וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִם־טוֹב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי וְאִם־לֹא חֲדָלוּ וַיִּשְׁקְלוּ אֶת־שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף.
13 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל־הַיּוֹצֵר אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם וָאֶקְחָה שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית יְהוָה אֶל־הַיּוֹצֵר» (זכריה י »א 12, 13).
סיפור הבשורות בנוגע לאירוע זה:
«אָז הָלַךְ אֶחָד מִשְּׁנֵים הֶעָשָׂר הַנִּקְרָא יְהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת אֶל רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים 15 וַיֹּאמֶר: « מַה תִּתְּנוּ לִי וַאֲנִי אֶמְסֹר אֹתוֹ לָכֶם? » וְהֵם שָׁקְלוּ לוֹ שְׁלֹשִׁים כָּסֶף. 16 וּמִן הָעֵת הַהִיא בִּקֵּשׁ שְׁעַת כֹּשֶׁר לְמָסְרוֹ» (מתי כ »ו 14-16).
«וִיהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת אֶחָד מִשְּׁנֵים הֶעָשָׂר הָלַךְ אֶל רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים לְמָסְרוֹ לָהֶם. 11 וְהֵם כְּשָׁמְעָם שָׂמֵחוּ וַיַּבְטִיחוּ לָתֶת לוֹ כָּסֶף וַיְבַקֵּשׁ אֵיךְ יִמְסְרֶנּוּ בְּעֵת מְצֹא» (מרקוס י »ד 10, 11).
לבסוף, יהודה איש קריות התחרט על מעשהו, אך מאוחר מדי, והנה מה שכתוב בהמשך הסיפור בהקשר לנבואת זכריה:
«אָז כִּי רָאָה יְהוּדָה מוֹסְרוֹ כִּי הֻרְשַׁע נִחַם וַיָּשֶׁב אֶת־שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְלַזְּקֵנִים 4 לֵאמֹר: « חָטָאתִי כִּי מָסַרְתִּי דַּם נָקִי. » וַיֹּאמְרוּ: « מַה־לָּנוּ וְלָזֹאת? אַתָּה תִּרְאֶה! » 5 וַיַּשְׁלֵךְ אֶת־הַכֶּסֶף בַּהֵיכָל וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ וַיֵּחָנַק. 6 וְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים לָקְחוּ אֶת־הַכֶּסֶף וַיֹּאמְרוּ: « לֹא יֻתַּר לָתֵת אֹתוֹ אֶל־הַקָּרְבָּן כִּי מְחִיר דָּמִים הוּא. » 7 וַיִּתְיָעֲצוּ וַיִּקְנוּ בוֹ אֶת־שְׂדֵה הַיּוֹצֵר לִקְבֻרַת גֵּרִים. 8 עַל־כֵּן נִקְרָא הַשָּׂדֶה הַהוּא ‘שְׂדֵה הַדָּם’ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. 9 אָז נִתְקַיֵּם הַנֶּאֱמָר בְּפִי *יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר: « וַיִּקְחוּ שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקְרוּ מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל 10 וַיִּתְּנוּ אֹתָם אֶל־שְׂדֵה הַיּוֹצֵר כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה »» (מתי כ »ז 3-10). * שם זה תוקן בשוליים: Syh(בשוליים): « זכריה ».
תקציר לימוד נבואות זכריה
נבואת זכריה וחידותיה הנבואיות, הסברים כדי לדעת את העתיד…
תקציר זה מאפשר לקורא לבחור את המאמר המעניין אותו…
הצאן האחרות
«וְצֹאן אֲחֵרוֹת יֶשׁ־לִי אֲשֶׁר אֵינָן מִן־הַמִּכְלָא הַזֶּה גַּם־אֹתָן חַיָּב אֲנִי לְהָבִיא וְתִשְׁמַעְנָה בְקוֹלִי וְהָיָה עֵדֶר אֶחָד וְרֹעֶה אֶחָד»
(יוחנן י’ 16)
בקריאה מדוקדקת של יוחנן י’ 1-16 ושל הקשרו, ניתן להבחין כי הנושא המרכזי הוא זיהוי המשיח כרועה האמיתי עבור תלמידיו, הצאן.
ביוחנן י’ 1 וביוחנן י’ 16 כתוב: «אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם מִי שֶׁאֵינֶנּוּ נִכְנָס דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֶל־מִכְלַא הַצֹּאן אֶלָּא עוֹלֶה מִמָּקוֹם אַחֵר גַּנָּב הוּא וְשׁוֹדֵד. (…) וְצֹאן אֲחֵרוֹת יֶשׁ־לִי אֲשֶׁר אֵינָן מִן־הַמִּכְלָא הַזֶּה גַּם־אֹתָן חַיָּב אֲנִי לְהָבִיא וְתִשְׁמַעְנָה בְקוֹלִי וְהָיָה עֵדֶר אֶחָד וְרֹעֶה אֶחָד».
»מכלא » זה מייצג את השטח שבו הטיף ישוע המשיח, אומת ישראל, בהקשר של תורת משה: «אֶת־שְׁנֵים הֶעָשָׂר הָאֵלֶּה שָׁלַח יֵשׁוּעַ וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר: « בְּדֶרֶךְ הַגּוֹיִם אַל־תֵּלֵכוּ וְאֶל־עִיר שֹׁמְרוֹנִים אַל־תָּבֹאוּ. אֶלָּא לְכוּ אֶל־הַצֹּאן הָאֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל »» (מתי י’ 5, 6).
«וַיַּעַן וַיֹּאמֶר: « לֹא שֻׁלַּחְתִּי כִּי אִם־אֶל־הַצֹּאן הָאֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל »» (מתי ט »ו 24).
מכלא זה הוא גם « בית ישראל ».
ביוחנן (י’ 1-6) כתוב שישוע המשיח התייצב לפני שער המכלא: «אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם מִי שֶׁאֵינֶנּוּ נִכְנָס דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֶל־מִכְלַא הַצֹּאן אֶלָּא עוֹלֶה מִמָּקוֹם אַחֵר גַּנָּב הוּא וְשׁוֹדֵד. 2 וְהַנִּכְנָס דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר הוּא רֹעֵה הַצֹּאן. 3 לוֹ פּוֹתֵחַ הַשּׁוֹעֵר וְהַצֹּאן שֹׁמְעוֹת בְּקוֹלוֹ וְהוּא קוֹרֵא לְצֹאנוֹ בִּשְׁמוֹתָן וּמוֹצִיא אוֹתָן. 4 וְכַאֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לוֹ יֵלֵךְ לִפְנֵיהֶן וְהַצֹּאן הֹלְכוֹת אַחֲרָיו כִּי יוֹדְעוֹת הֵן אֶת־קוֹלוֹ. 5 וְאַחֲרֵי זָר לֹא תֵלַכְנָה כִּי אִם־תָּנוּסְנָה מִפָּנָיו כִּי אֵינָן יוֹדְעוֹת אֶת־קוֹל הַזָּרִים. » 6 אֶת־הַמָּשָׁל הַזֶּה אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ וְהֵם לֹא יָדְעוּ מַה־הֵם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם» (יוחנן י’ 1-6).
דבר זה התרחש בעת טבילתו.
ה »שׁוֹעֵר » היה יוחנן המטביל (מתי ג’ 13).
בהטבילו את ישוע, אשר הפך למשיח ולרועה הצאן המוזכר בפרק זה (יוחנן י’), פתח לו יוחנן המטביל את השער והעיד שישוע הוא המשיח ושה האלוהים: «הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנֹּשֵׂא אֶת־חַטַּאת הָעוֹלָם!» (יוחנן א’ 29-36).
ביוחנן י’ 7-15, בעודו נשאר באותו נושא משיחי, משתמש ישוע המשיח במשל נוסף ומציין את עצמו כ »שער »: «וַיֹּסֶף יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: « אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֲנִי הוּא שַׁעַר הַצֹּאן. 8 כָּל־אֲשֶׁר בָּאוּ לְפָנַי גַּנָּבִים הֵם וְשׁוֹדְדִים וְהַצֹּאן לֹא שָׁמְעוּ אֲלֵיהֶם. 9 אֲנִי הוּא הַשַּׁעַר מִי שֶׁיָּבוֹא דַּרְכִּי יִוָּשֵׁעַ וְיָבוֹא וְיֵצֵא וּמִרְעֶה יִמְצָא. 10 הַגַּנָּב אֵינֶנּוּ בָא כִּי אִם־לִגְנֹב וְלִזְבֹּחַ וּלְהַשְׁחִית אֲנִי בָּאתִי לְמַעַן יִהְיוּ לָהֶן חַיִּים וְיִהְיוּ לָהֶן בְּשֶׁפַע. 11 אֲנִי הוּא הָרֹעֶה הַטּוֹב הָרֹעֶה הַטּוֹב מוֹסֵר אֶת־נַפְשׁוֹ בְּעַד הַצֹּאן. 12 וְהַשָּׂכִיר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ רֹעֶה וְהַצֹּאן לֹא לוֹ הֵן יִרְאֶה אֶת־הַזְּאֵב בָּא וְיַעֲזֹב אֶת־הַצֹּאן וְיָנוּס וְהַזְּאֵב יִטְרֹף וְיָפִיץ אֹתָן. 13 כִּי שָׂכִיר הוּא וְאֵינֶנּוּ דֹאֵג לַצֹּאן. 14 אֲנִי הוּא הָרֹעֶה הַטּוֹב וְיוֹדֵעַ אֲנִי אֶת־צֹאנִי וְצֹאנִי יוֹדְעוֹת אֹתִי. 15 כַּאֲשֶׁר יוֹדֵעַ אֹתִי הָאָב וַאֲנִי יוֹדֵעַ אֶת־הָאָב וְנַפְשִׁי אֲנִי מוֹסֵר בְּעַד הַצֹּאן» (יוחנן י’ 7-15).
ישוע המשיח משתמש במטאפורה שונה בכך שהוא מציין את עצמו כשער, ומאוחר יותר, כדרך היחידה המובילה לחיי עולם: «אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: « אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים אֵין אִישׁ בָּא אֶל־הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי »» (יוחנן י »ד 6).
החל מפסוק 9 של אותו קטע (הוא מחליף פעם נוספת את המשל), הוא מציין את עצמו כרועה המרעה את צאנו בכך שהוא מכניס ומוציא אותן כדי להאכילן.
ההוראה מתמקדת בו זמנית בו ובאופן שבו הוא דואג לצאנו.
ישוע המשיח הוא הרועה הטוב שיתן את חייו עבור תלמידיו ואוהב את צאנו (בניגוד לרועה השכיר שלא יסכן את חייו עבור צאן שאינן שייכות לו).
שוב, הנקודה המרכזית בהוראתו של המשיח היא הוא עצמו כרועה אשר יקריב את עצמו עבור צאנו.
הוא מכריז באופן נבואי, בעת הצהרתו, כי יתן את חייו עבור צאנו, משום שהן שלו, משום שאביו נתן לו אותן.
הוא הקריב את חייו עבורן, כדי שיזכו לחיי עולם: «כַּאֲשֶׁר בֶּן־הָאָדָם לֹא בָא לְהִשָּׁרֵת כִּי אִם־לְשָׁרֵת וְלָתֵת אֶת־נַפְשׁוֹ כֹּפֶר תַּחַת רַבִּים» (מתי כ’ 28; יוחנן ג’ 16, 36; י »ז 3).
הנושא המרכזי הוא תמיד ישוע המשיח כמשיח, כרועה (יוחנן י’ 1-6) וכשער וכרועה הדואג באופן פעיל לצאנו (יוחנן י’ 7-15).
ביוחנן (י’ 16-18), הוא מכריז כי עדר הצאן שלו, בעת הצהרותיו, יגדל באופן משמעותי: «וְצֹאן אֲחֵרוֹת יֶשׁ־לִי אֲשֶׁר אֵינָן מִן־הַמִּכְלָא הַזֶּה גַּם־אֹתָן חַיָּב אֲנִי לְהָבִיא וְתִשְׁמַעְנָה בְקוֹלִי וְהָיָה עֵדֶר אֶחָד וְרֹעֶה אֶחָד. 17 עַל־כֵּן אֹהֵב אֹתִי הָאָב כִּי מוֹסֵר אֲנִי אֶת־נַפְשִׁי לְמַעַן אֶקָּחֶנָּה שֵׁנִית. 18 אֵין אִישׁ לֹקֵחַ אֹתָהּ מִמֶּנִּי כִּי אִם־אָנֹכִי מוֹסֵר אֹתָהּ מֵאֵלָי רְשׁוּת יֶשׁ־לִי לְמָסְרָהּ וּרְשׁוּת יֶשׁ־לִי לְקַחְתָּהּ שֵׁנִית אֶת־הַמִּצְוָה הַזֹּאת קִבַּלְתִּי מֵאֵת אָבִי» (יוחנן י’ 16-18).
בקריאת פסוקים אלה, תוך התחשבות בהקשר, מכריז ישוע המשיח על רעיון מהפכני באותה תקופה, כי יקריב את חייו לא רק למען תלמידיו היהודים (בתוך המכלא), אלא גם למען תלמידים עתידיים אחרים שלא יהיו חלק ממכלא זה של ישראל.
ההוכחה לכך היא שבעת עלייתו השמימה, הציווי האחרון שנתן לתלמידיו בנוגע להטפה היה זה: «וִהְיִיתֶם עֵדַי בִּירוּשָׁלַיִם וּבְכָל־יְהוּדָה וְשֹׁמְרוֹן וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ» (מעשי השליחים א’ 8).
בדיוק בעת טבילתו של קורנליוס החלו להתגשם דברי המשיח ביוחנן י’ 16 (ראו הסיפור ההיסטורי במעשי השליחים פרק י’).
לפיכך, « הצאן האחרות » של יוחנן י’ 16 חלות על המשיחיים הלא-יהודים בבשר.
ביוחנן י’ 16-18 מתוארת האחדות בציות של הצאן לרועה ישוע המשיח.
הוא דיבר גם על כלל תלמידיו, בתקופתו, כעל « עדר קטן »: «אַל־תִּירָא הָעֵדֶר הַקָּטֹן כִּי רָצָה אֲבִיכֶם לָתֵת לָכֶם אֶת־הַמַּלְכוּת» (לוקס י »ב 32).
יש המשתמשים בטקסט זה כדי להציב בניגוד את 144,000 של ספר ההתגלות עם ההמון הרב המוזכר באותו ספר (התגלות פרק ז’).
האם פרשנות כזו מכבדת את ההקשר ההיסטורי של הצהרת המשיח?
לא.
בחג השבועות של שנת 33 לספירה, « עדר קטן » זה של תלמידי המשיח מנה רק 120 איש (מעשי השליחים א’ 15).
בהמשך סיפור מעשי השליחים, ניתן לקרוא כי מספרם יעלה לכמה אלפים (מעשי השליחים ב’ 41 (3,000 נפשות); מעשי השליחים ד’ 4 (5,000)).
מכל מקום, המשיחיים החדשים, בין אם בתקופת המשיח ובין אם בתקופת השליחים, ייצגו « עדר קטן » ביחס לאוכלוסייה הכללית של אומת ישראל ולאחר מכן ביחס לכלל האומות האחרות של אותה תקופה.
«מִכָּל־הַגּוֹיִם וְהַמִּשְׁפָּחוֹת וְהָעַמִּים וְהַלְּשֹׁנוֹת»
(התגלות ז’ 9)
הציטוט לעיל, הנוגע להמון הרב, אינו אומר שהוא מייצג לבדו את הצאן האחרות (יוחנן י’ 16).
נזכיר כי הצאן האחרות מתקופת המשיח והשליחים מייצגות את תלמידי המשיח, שאינם מבני ישראל בבשר, מן האומות האחרות.
לפיכך, בקרב הצאן האחרות יהיו תלמידים הנמנים עם ה-144,000, חברי ההמון הרב והקמים לתחייה (התגלות ז’; י »ד 1-5 ופרק כ’).
הטקסט לעיל מפנה את תשומת הלב לשלושה ביטויים הממחישים את האחדות או ההרמוניה בתוך המגוון של האומות, השבטים, העמים והלשונות.
האב השמימי ובנו, באמצעות מלכותו, יאחדו את העמים השונים תוך התחשבות בהבדלים התרבותיים (אומות), השבטיים (שבטים) והגזעיים (עמים) שלהם.
תהיה הרמוניה שמטרתה לאחד בתוך המגוון, ובמיוחד באמצעות עבודת האלוהים: «כִּי־אָז אֶהְפֹּךְ אֶל־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד» (צפניה ג’ 9).
יהיו אומות ללא לאומנות או פטריוטיזם, שבטים ללא שבטיות והבדלים גזעיים ללא גזענות, אחדות עולמית בתוך המגוון התרבותי, ללא גלובליזם אחיד.
כך, נזקי הפטריוטיזם והגלובליזם, הגורמים כיום למלחמות, לרעב ולמחלות, ייעלמו לנצח.
תהיה הרמוניה יפה בשפע של גוונים שאלוהים רצה וברא (מעשי השליחים י »ז 26).
נישאר מאוחדים כתלמידים
כפי שביקש המשיח מאביו
«וְלֹא עַל־אֵלֶּה בִּלְבַד אֲנִי מְבַקֵּשׁ כִּי אִם־גַּם עַל־הַמַּאֲמִינִים בִּי עַל־יְדֵי דְבָרָם. לְמַעַן יִהְיוּ כֻלָּם אֶחָד כַּאֲשֶׁר אַתָּה אָבִי בִּי וַאֲנִי בָּךְ לְמַעַן יִהְיוּ גַם־הֵם בָּנוּ אֶחָד לְמַעַן יַאֲמִין הָעוֹלָם כִּי אַתָּה שְׁלַחְתָּנִי» (יוחנן י »ז 20, 21).
רגשותיו של האב כלפי בנו
«וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר»
(זכריה י »ב 10)
ברור לחלוטין שאלוהים, האב השמימי (יהוה (הניקוד המדויק הוא יְהוָה / יְהוּאָה), אולם ההגייה המקובלת « יהוה » נשמרת בכלל המאמרים בדף זה, בדומה לשם המוכר יותר « ישוע המשיח », שאמור להיהגות יֵשׁוּעַ או יְהוֹשֻׁעַ הַמָּשִׁיחַ), הוא שהעניק השראה נבואית לדברים אלה שתועדו על ידי הנביאים זכריה וישעיהו, בנוגע למותו של ישוע המשיח (יהושע המשיח), הבן:
«נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֺנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֺן כֻּלָּנוּ. נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח־פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו» (ישעיהו נ »ג 3-7).
בהתבוננות מעמיקה בטקסט זה, ניתן להבין שזהו ביטוי לרגשותיו של האב בנוגע לנסיבות שקדמו והובילו למותו הקורבני של ישוע המשיח, בנו.
הדברים הבאים הם הרהור על רגשותיו של אלוהים, באמצעות סדרה של שאלות רטוריות או מחשבות אישיות, בנוגע לאירוע היסטורי טרגי זה.
מה היו רגשותיו של האב כשראה את בנו עצוב ומיוסר עד עמקי נשמתו, זמן קצר לפני שעות הסבל הארוכות שעמד לעבור?
«וַיֵּצֵא וַיֵּלֶךְ כְּמִנְהָגוֹ אֶל־הַר הַזֵּיתִים וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו גַּם־הַתַּלְמִידִים. וַיְהִי כְּבֹאוֹ אֶל־הַמָּקוֹם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: « הִתְפַּלְלוּ שֶׁלֹּא תָבֹאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן. » וְהוּא נִפְרַד מֵהֶם כְּמַטְחֲוֵי אֶבֶן וַיִּכְרַע עַל־בִּרְכָּיו וַיִּתְפַּלֵּל לֵאמֹר: « אָבִי אִם־תִּרְצֶה הַעֲבֵר נָא מֵעָלַי אֶת־הַכּוֹס הַזֹּאת אַךְ לֹא כִרְצוֹנִי כִּי אִם־כִּרְצוֹנְךָ יְהִי. » וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאָךְ מִן־הַשָּׁמַיִם וַיְחַזְּקֵהוּ. וַיְהִי בְּמַאֲבַק נֶפֶשׁ וַיּוֹסֶף לְהִתְפַּלֵּל בְּיֶתֶר חָזְקָה וַתְּהִי זֵעָתוֹ כְּנִטְפֵי דָם יֹרְדִים עַל־הָאָרֶץ. וַיָּקָם מִן־הַתְּפִלָּה וַיָּבֹא אֶל־הַתַּלְמִידִים וַיִּמְצָאֵם יְשֵׁנִים מִתּוּגָה» (לוקס כ »ב 39-45).
ישוע המשיח היה שרוי בייסורי נפש עמוקים ביודעו את העצב שיחוש אביו בראותו את מה שבני האדם עומדים לעולל לו.
אלוהים שלח מלאך כדי לחזק אותו בעודו עצוב ומיוסר מאוד, לפני שעזב אותו עד מוות, בידי השטן ובידי בניו האנושיים, כקורבן עבור העולם (יוחנן ג’ 16).
מה היו רגשותיו של האב כשראה את בנו זוכה ליחס מזלזל, מואשם, מועלב, מוכה בסטירות, כשחלקם יורקים עליו: « »מַה דַּעְתְּכֶם? » הֵם עָנוּ וְאָמְרוּ: « אִישׁ מָוֶת הוּא. » אָז יָרְקוּ בְּפָנָיו וְהִכּוּהוּ בְּאֶגְרֹפִים וַאֲחֵרִים סָטְרוּ לוֹ לֵאמֹר: « הִנָּבֵא לָנוּ הַמָּשִׁיחַ מִי הוּא הַמַּכֶּה אֹתָךְ? »» (מתי כ »ו 66-68).
הביטוי «הִנָּבֵא לָנוּ הַמָּשִׁיחַ מִי הוּא הַמַּכֶּה אֹתָךְ?», מרמז שבעת משפטו, עיניו של ישוע היו מכוסות, בעודם מכים אותו ויורקים עליו.
דבר זה מדגיש את מידת הרוע הגבוהה של האנשים שהקיפו אותו במהלך משפטו.
מה היו רגשותיו של האב כשראה שהעם העדיף לשחרר פושע, במקום את בנו?
מה היו רגשותיו של האב כשראה את בנו מולקה, ולאחר מכן מושפל ומוכה על ידי החיילים?
«אָז שִׁחְרֵר לָהֶם אֶת־בַּר־אַבָּא וְאֶת־יֵשׁוּעַ הִלְקָה וַיִּמְסְרֵהוּ לְהִצָּלֵב (לְהִתְלוֹת עַל־עֵץ). אָז לָקְחוּ אַנְשֵׁי הַנְּצִיב אֶת־יֵשׁוּעַ אֶל־בֵּית הַמִּשְׁפָּט וַיַּקְהִילוּ עָלָיו אֶת־כָּל־הַגְּדוּד. וַיַּפְשִׁיטוּ אֹתוֹ וַיַּעֲטוּ עָלָיו מְעִיל שָׁנִי. וַיְשָׂרְגוּ עֲטֶרֶת קוֹצִים וַיָּשִׂימוּ עַל־רֹאשׁוֹ וְקָנֶה בִּימִינוֹ וַיִּכְרְעוּ לְפָנָיו וַיִּתְלוֹצְצוּ בוֹ לֵאמֹר: « שָׁלוֹם לְךָ מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים! » וַיִּרְקוּ בוֹ וַיִּקְחוּ אֶת־הַקָּנֶה וַיַּכּוּהוּ עַל־רֹאשׁוֹ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְלוֹצְצוּ בוֹ הִפְשִׁיטוּ מֵעָלָיו אֶת־הַמְּעִיל וַיַּלְבִּישֻׁהוּ אֶת־בְּגָדָיו וַיּוֹלִיכֻהוּ לְהִתְלוֹת עַל־עֵץ» (מתי כ »ז 26-31).
ההלקאה גרמה לאיבוד דם, מה שכנראה גרם לאנמיה חלקית אצל ישוע המשיח, ולפיכך לא היה לו עוד כוח לשאת את משא עמוד ההוקעה שלו, בניגוד לשני הפושעים האחרים שליוו אותו: «וַיְהִי בְּצֵאתָם וַיִּמְצְאוּ אִישׁ קוּרִינִי וּשְׁמוֹ שִׁמְעוֹן אֹתוֹ אִלְּצוּ לָשֵׂאת אֶת־עֵץ הַהֹקָעָה שֶׁלּוֹ» (מתי כ »ז 32).
נוסף על כך שהיה לו גוף שלם ללא כל פגם פיזי, ישוע עבד כנגר, כך שהיה בכושר גופני מצוין.
עם זאת, המתח הרגשי העז שחש, ולאחריו הלינץ’ הפיזי והמילולי שהיה נתון לו במהלך ליל משפטו ועד עלות השחר, יחד עם ההלקאה ולילה ללא שינה, הובילו לכך שכאשר הובל אל מקום הוצאתו להורג, הוא היה על סף אפיסת כוחות.
במצב זה של תשישות קיצונית, עמדו לפניו שש שעות של ייסורי גסיסה במקום הוצאתו להורג…
מה היו רגשותיו של האב השמימי כשראה את החיילים הרומאים ממסמרים את ידיו ורגליו כדי לתלות את גופו של בנו?
סביר מאוד שישוע המשיח, באותו רגע, חשב על רגשותיו של אביו השמימי כשאמר: «אָבִי סְלַח לָהֶם כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מָה הֵם עֹשִׂים» (לוקס כ »ג 34).
אכן, מה יכול להרגיש אב (ואם) הנמצא בנוכחות מישהו התוקף את בנו עד כדי גרימת מותו?
מה היו רגשותיו של האב השמימי במהלך שש שעות הסבל וברגע מותו של בנו יחידו?
«וַיִּקְרָא יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיֹּאמֶר: « אָבִי בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי » וְכַאֲשֶׁר אָמַר זֹאת נָפַח אֶת־נַפְשׁוֹ» (לוקס כ »ג 46).
אלוהים, האב השמימי, תיאר באופן נבואי וציורי את הסבל הרגשי העז של מרים, אמו של ישוע, ברגע מותו של בנה עלי אדמות: « »הִנֵּה זֶה נוֹעַד לְמִכְשׁוֹל וְלִתְקוּמָה לְרַבִּים בְּיִשְׂרָאֵל וּלְאוֹת אֲשֶׁר יְדֻבַּר בּוֹ סָרָה (וְגַם בְּנַפְשֵׁךְ תַּעֲבֹר חֶרֶב) לְמַעַן יִגָּלוּ מַחְשְׁבוֹת לְבָבוֹת רַבִּים »» (לוקס ב’ 34, 35).
דימוי זה של פילוח נפשה של מרים בחרב, כדי לתאר את עוצמת הכאב הרגשי שתחווה בעקבות מות בנה עלי אדמות, נותן לנו מושג על תחושת העצב העמוקה שחש גם האב.
בנסיבות אלו, בתגובה למעשה השפל ביותר של בני האדם, הגיב אלוהים במעשה הנעלה ביותר של אהבתו, בכך שנתן את בנו כדי להושיע את האנושות: «כִּי כֹּה אָהַב הָאֱלֹהִים אֶת־הָעוֹלָם עַד אֲשֶׁר נָתַן אֶת־בְּנוֹ אֶת־יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל־הַמַּאֲמִין בּוֹ כִּי אִם־יִחְיֶה חַיֵּי עוֹלָם» (יוחנן ג’ 16).
התבוננות מעמיקה זו ברגשותיו של האב השמימי מאפשרת לנו לטפח הכרת תודה עמוקה כלפיו וכלפי בנו.
יתרה מזאת, הדבר מניע אותנו להשיב לאהבתם, על ידי עשיית רצונם בשמחה, רצונם של האב השמימי ושל בנו, וזאת יהיו אשר יהיו הקורבנות שעלינו להקריב באופן זמני, למען תקוות חיי העולם, הודות לקורבן שהקריב האב בנתינת בנו (יוחנן ג’ 36).
קורבן המשיח המושיע את האנושות המצייתת
לקורבן המשיח יש ערך של כפרה (באמצעות דמו) וערך של כופר (באמצעות גופו).
חשוב להבין את המשמעות הנבואית והחידתית של הקורבנות השונים תחת תורת משה, ביחס לשני ערכים אלה (אל העברים י’ 1).
לשם כך, נבחן מהי הכפרה המסירה את החטא ביחס לסליחת האלוהים, המובילה לחיים, אך גם את הכפרה המסירה את החטא ביחס להשמדה המובילה למותו של החוטא.
הבנה זו תאפשר להבין טוב יותר מדוע הצרה הגדולה קשורה קשר הדוק לכפרה המסירה את חטאי האנושות, כפרה שתאפשר חיים (על בסיס ערך הכפרה של דם המשיח) וכפרה שתוביל למוות (על בסיס ערך הכפרה של דם החוטא) או להשמדה.
ולאחר מכן, נבחן את קורבנות התורה שהזכירו באופן נבואי את הכופר.
הכפרה המובילה לסליחה ו
הכפרה המובילה להשמדה
המילה העברית והמקראית ל »כפרה » (Propitiation) היא «כִּפֻּר» (תעתיק מן האותיות העבריות) (H3725 בקונקורדנציה של סטרונג), שמשמעותה הראשונית היא « לכסות », מן השורש «כָּפַר» (H3722 בקונקורדנציה של סטרונג).
המילה העברית והמקראית ל »סליחה » (Pardon) היא «סָלַח» (תעתיק מן האותיות העבריות) (H5545 בקונקורדנציה של סטרונג).
לפיכך, אף שהכפרה קשורה קשר הדוק או משלימה את הסליחה האלוהית, שני מושגים אלה נותרים שונים מיסודם (משמעות הקורבנות).
כפרה אינה סליחה
הטעות העצומה היא לחשוב שכפרה וסליחה מייצגות את אותו הדבר.
באופן מוחשי, הכפרה היא הדרישה המוחלטת של קדושה באמצעות שפיכות דמים, באמצעות השמדה המובילה למוות, אשר « מכסה » או « מוחקת » את החטא.
לעומת זאת, הסליחה האלוהית היא השארת האדם בחיים במצבו כחוטא (שירש מאדם הראשון), תוך כיבוד דרישה מוחלטת זו של כפרה על בסיס קורבן המשיח.
משום כך חטאינו נסלחים על בסיס ערך הכפרה של דם המשיח שנשפך, אחת ולתמיד, ב-14 בניסן שנת 33 לספירה (ולא על בסיס ערך הכופר של קורבן המשיח).
לדוגמה, עבור היהודים בני הדת היהודית, יום הכיפורים של 10 בתשרי, הנקרא בעברית « יום כיפור » (יום + כיפור = כפרה), נקרא גם « הסליחה הגדולה » (Le Grand Pardon).
הנה מה שנכון ומה ששגוי:
תהיה סליחה גדולה
זה נכון לגבי השעיר לעזאזל, משום שסליחה גדולה זו של אלוהים הופעלה על השעיר לעזאזל שנשא את החטאים שהתוודו עליהם בני בית ישראל בפני אלוהים, ונשלח אל המדבר, הרחק מעיני אלוהים, כסמל לסליחה הגדולה של אלוהים: «וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד־חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. (…) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת־שְׁתֵּי יָדָיו עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל־חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד־אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹתָם אֶל־אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת־הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר» (ויקרא ט »ז 10, 21, 22).
ובחזרה לצרה הגדולה, זה נכון שב-10 בתשרי תהיה הסליחה הגדולה של אלוהים עבור חלק מן האנושות החיה כיום ואשר תשרוד את הרגע הדרמטי הזה.
אולם, סליחה גדולה זו של אלוהים תיעשה על בסיס קורבן כפרה (שנעשה ב-14 בניסן שנת 33 (אחת ולתמיד)): ערך הכפרה של דם המשיח: «אַחֲרֵי־כֵן רָאִיתִי וְהִנֵּה הָמוֹן רַב אֲשֶׁר לֹא־יָכֹל אִישׁ לִמְנוֹתוֹ מִכָּל־הַגּוֹיִם וְהַמִּשְׁפָּחוֹת וְהָעַמִּים וְהַלְּשֹׁנוֹת עֹמְדִים לִפְנֵי הַכִּסֵּא וְלִפְנֵי הַשֶּׂה וְהֵם לְבֻשִׁים שְׂמָלוֹת לְבָנוֹת וְכַפּוֹת תְּמָרִים בִּידֵיהֶם. 10 וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר: « הַיְשׁוּעָה לֵאלֹהֵינוּ הַיֹּשֵׁב עַל־הַכִּסֵּא וְלַשֶּׂה! » (…) וַיַּעַן אֶחָד מִן־הַזְּקֵנִים וַיֹּאמֶר אֵלָי: « אֵלֶּה הַלְּבֻשִׁים שְׂמָלוֹת לְבָנוֹת מִי הֵם וּמֵאַיִן בָּאוּ? » וָאֹמַר אֵלָיו: « אֲדוֹנִי אַתָּה יָדָעְתָּ. » וַיֹּאמֶר אֵלָי: « אֵלֶּה הֵם הַבָּאִים מִן־הַצָּרָה הַגְּדוֹלָה וַיְכַבְּסוּ אֶת־שִׂמְלֹתָם וַיַּלְבִּינוּם בְּדַם הַשֶּׂה »» (התגלות ז’ 9, 10, 13, 14).
לא תהיה סליחה
זה שגוי לגבי השעיר שמת כקורבן כפרה למען השעיר לעזאזל.
כדי להבין זאת טוב יותר, ראוי לקרוא את מה שכתוב באל העברים ט’ 22: «וְכִמְעַט הַכֹּל יְטֹהַר בַּדָּם עַל־פִּי הַתּוֹרָה וּבְלִי שְׁפִיכַת דָּם אֵין סְלִיחָה».
מעניין לציין שדבריו מלאי ההשראה של השליח פאולוס משתלבים במסגרת הכללית של הסברו על המשמעות הנבואית של יום הכיפורים.
ובחזרה לצרה הגדולה, זה שגוי* שב-10 בתשרי תהיה סליחה גדולה במיוחד עבור אותו חלק מן האנושות שייפגע מצרה גדולה זו (התגלות י »ד 18-20; י »ט 11-21).
כך, כפי שכתב בהשראה השליח פאולוס באל העברים ט’ 22, אם הסליחה האלוהית כפופה לדרישה המוחלטת של כפרה (שפיכות דם המשיח ב-14 בניסן שנת 33, « פעם אחת » / אחת ולתמיד (אל העברים ט’ 25, 26)), ההפך אינו נכון, אין הדדיות באקסיומה רוחנית זו.
אם לא ניתן להשיג את סליחת האלוהים ללא כפרה (דם המשיח), הכפרה (שפיכות דם) יכולה להתבצע ללא הצורך או הרצון האלוהי בסליחה.
לפיכך, בעוד שהכפרה היא דרישה בלתי אישית של קדושה (אוטומטית, ללא מעורבות של רגש) המעלימה את החטא, הסליחה (או היעדרה) היא פעולה אישית (עם רגש) של אלוהים, המבוססת על רגש האהבה של אלוהים (במקרה של סליחה) (יוחנן ג’ 16).
סליחה זו של אלוהים אינה אוטומטית, אלא מותנית בהפגנת אמונה בקורבן המשיח: «הַמַּאֲמִין בַּבֵּן יֶשׁ־לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וְהַמַּמְרֶה אֶת־הַבֵּן לֹא יִרְאֶה חַיִּים כִּי אִם־חֲרוֹן אֱלֹהִים יִשְׁכֹּן עָלָיו» (יוחנן ג’ 36).
כפרה ללא סליחת אלוהים היא השמדה מוחלטת ופשוטה של האדם שדמו נופל על ראשו שלו: «וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְךָ עַל־רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת־מְשִׁיחַ יְהוָה» (שמואל ב’ א’ 16; יהושע ב’ 19; מלכים א’ ב’ 32, 33, 37; יחזקאל ל »ג 4; מעשי השליחים י »ח 6).
הביטוי « דמו על ראשו » משמעו שהאדם עצמו יהיה מושא לכפרה (מוות) ללא סליחה אלוהית.
* «כַּאֲשֶׁר יֹאמְרוּ « שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן! » אָז יָבוֹא עֲלֵיהֶם שֹׁד פִּתְאֹם» (הראשונה לתסלוניקים ה’ 3): ב-10 בתשרי, יהיו שיאמרו « שלום וביטחון » מתוך מחשבה על סליחת האלוהים ללא אמונה בערך הכפרה של קורבן המשיח, וכתוצאה מכך תבוא עליהם ההשמדה של הצרה הגדולה.
הכופר המאפשר את ההישארות בחיים, הריפוי, ההתחדשות והתחייה
אותו הדבר קורה בין ערך הכופר לבין ערך הכפרה: מבלבלים ביניהם.
מדוע?
משום שאלו ערכים משלימים, או כאלה שתלויים זה בזה.
באופן דומה, אם לכפרה (על בסיס דם המשיח) יש תוצאה של סליחת האלוהים ובטווח הארוך ההישארות בחיים, הרי שהדבר מתאפשר הודות לערך הכופר, המאפשר בעתיד את החלפת הגוף, באמצעות התחייה (השמימית או הארצית), הריפוי וההתחדשות של גוף האדם של אלה שישרדו את הצרה הגדולה:
«וָאֶשְׁמַע קוֹל גָּדוֹל מִן־הַכִּסֵּא אֹמֵר: « הִנֵּה מִשְׁכַּן הָאֱלֹהִים עִם־בְּנֵי הָאָדָם וְיִשְׁכֹּן עִמָּהֶם וְהֵמָּה יִהְיוּ־לוֹ לְעַמִּים וְהוּא הָאֱלֹהִים יִהְיֶה עִמָּהֶם. וּמָחָה אֱלֹהִים כָּל־דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה־עוֹד וְגַם־אֵבֶל וּזְעָקָה וּמַכְאוֹב לֹא יִהְיוּ־עוֹד כִּי הָרִאשֹׁנוֹת עָבָרוּ »» (התגלות כ »א 3, 4; ישעיהו ל »ה 5, 6; יוחנן ה’ 28, 29; מעשי השליחים כ »ד 15).
***
Other Middle Eastern languages:
Arabic: ستة مواضيع لدراسة الكتاب المقدس
Farsi (Persian): شش موضوع برای مطالعه کتاب مقدس
yiddish: זעקס ביבל שטודיע טעמעס
Urdu : چھ بائبل مطالعہ کے موضوعات
Table of contents of the http://yomelyah.fr/ website
Reading the Bible daily, this table of contents contains informative Bible articles (Please click on the link above to view it)…
Table of languages of more than seventy languages, with six important biblical articles, written in each of these languages…
Site en Français: http://yomelijah.fr/
Sitio en español: http://yomeliah.fr/
Site em português: http://yomelias.fr/
You can contact to comment, ask for details (no marketing)…
***