‫למה אלוהים הרשה את הסבל ואת הרוע‬

למה

« עַד-אָנָה יְהוָה שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע, אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ? לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט, וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי, וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא? עַל-כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה וְלֹא-יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט: כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת-הַצַּדִּיק, עַל-כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל »‬
‫(חבקוק א’:2-4)‬

‫« וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת-כָּל-הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. (…) אֶת-הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי: יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ. (…) אֶת-כָּל-זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת-לִבִּי לְכָל-מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ. (…) יֶשׁ-הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים: אָמַרְתִּי שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל. (…) רָאִיתִי עֲבָדִים עַל-סוּסִים, וְשָׂרִים הֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל-הָאָרֶץ »‬
‫(קהלת ד’:1 ; ז’:15 ; ח’:9, 14 ; י’:7)‬

‫« כִּי הַבְּרִיאָה הֻכְנְעָה לַהֶבֶל, לֹא מֵרְצוֹנָהּ, אֶלָּא בִּגְלַל הַמַּכְנִיעַ אוֹתָהּ, עַל יְסוֹד הַתִּקְוָה »‬
‫(אל הרומים ח’:20)‬

‫« אִישׁ בְּהִתְנַסּוֹתוֹ אַל יֹאמַר: « מֵאֵת אֱלֹהִים אֲנִי מְנֻסֶּה », כִּי אֱלֹהִים אֵינוֹ מְנֻסֶּה בָּרָעוֹת וְהוּא אֵינוֹ מְנַסֶּה שׁוּם אִישׁ »‬
‫(יעקב א’:13)‬

‫למה אלוהים הרשה את הסבל ואת הרוע?‬

‫האחראי האמיתי למצב זה הוא השטן, המכונה במקרא « המקטרג » (התגלות י »ב:10). ישוע המשיח, בן האלוהים, אמר שהוא שקרן ורוצח של המין האנושי (יוחנן ח’:44). שתי האשמות מרכזיות הובאו לתשומת לבו של אלוהים:‬

‫1 – האשמה נגד זכותו של אלוהים למשול על ברואיו, הן הבלתי נראים והן הנראים.‬

‫2 – האשמה הנוגעת לתומתה של הבריאה, ובמיוחד של האדם, שנברא בצלם אלוהים (בראשית א’:26).‬

‫כאשר מוגשת תלונה ומועלות האשמות חמורות, נדרש זמן רב לניהול חקירה – לחובה או לזכות – לפני המשפט ופסק הדין הסופי. נבואת דניאל פרק ז’ מציגה את המצב, שבו מעורבים ריבונותו של אלוהים ותומתו של האדם, כבית דין שבו מתקיים משפט: « דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ. (…) וְדִינָא יִתִּב וְשָׁלְטָנֵהּ יְהַעְדּוֹן לְהַשְׁמָדָה וּלְהוֹבָדָה עַד-סוֹפָא » (דניאל ז’:10, 26). כפי שכתוב בטקסט זה, תילקח מהשטן וגם מהאדם הריבונות על כדור הארץ, השייכת מאז ומעולם לאלוהים. דימוי זה של בית המשפט מופיע בישעיהו פרק מ »ג, שם נכתב כי אלה המצדדים באלוהים הם « עדיו »: « אַתֶּם עֵדַי נְאֻם-יְהוָה וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי, לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי-אֲנִי הוּא; לְפָנַי לֹא-נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה. אָנֹכִי אָנֹכִי יְהוָה, וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ » (ישעיהו מ »ג:10-11). ישוע המשיח נקרא גם הוא « העד הנאמן » של אלוהים (התגלות א’:5).‬

‫במסגרת שתי ההאשמות החמורות הללו, יהוה אלוהים נתן זמן, יותר מ-6,000 שנה, לשטן ולאנושות להציג את הוכחותיהם, כלומר האם הם מסוגלים למשול או לנהל את כדור הארץ ללא ריבונותו של אלוהים. אנו נמצאים בסיומו של ניסוי זה, שבו שקרו של השטן נחשף לאור יום באמצעות המצב הקטסטרופלי שבו שרויה האנושות, על סף חורבן מוחלט (מתי כ »ד:22). המשפט וביצוע גזר הדין יתקיימו בצרה הגדולה (מתי כ »ד:21 ; כ »ה:31-46). כעת נבחן ביתר דיוק את שתי האשמותיו של השטן על ידי עיון במה שהתרחש בעדן, בבראשית פרקים ב’ ו-ג’, ובספר איוב פרקים א’ ו-ב’.‬

‫1 – האשמה נגד זכותו של אלוהים למשול על ברואיו, הן הבלתי נראים והן הנראים‬

‫בראשית פרק ב’ מלמד אותנו שאלוהים ברא את האדם והניח אותו ב »גן », הנקרא עדן, ששטחו אלפי הקטרים ואף יותר. אדם חי בתנאים אידיאליים. בסביבה גן-עדנית זו הוא נהנה מחופש רב (יוחנן ח’:32). עם זאת, אלוהים קבע גבול לחופש עצום זה – עץ: « וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת » (בראשית ב’:15-17). « עץ הדעת טוב ורע » היה פשוט הייצוג המוחשי של המושג המופשט של טוב ורע. מעתה ואילך, עץ ממשי זה ייצג עבור אדם את הגבול המוחשי, « ידיעה (מוחשית) של טוב ורע », שקבע אלוהים בין ה »טוב » – לציית לו ולא לאכול ממנו – לבין ה »רע » – אי-ציות.‬

‫ברור שלמצווה זו של אלוהים לא היה דבר מכביד (השווה עם מתי י »א:28-30 « כִּי עֻלִּי נָעִים וּמַשָּׂאִי קַל » ויוחנן א’ ה’:3 « וּמִצְווֹתָיו אֵינָן קָשׁוֹת » [של אלוהים]). דרך אגב, יש שאמרו כי « הפרי האסור » ייצג יחסי אישות: זה שגוי, משום שכאשר אלוהים נתן מצווה זו, חוה טרם הייתה קיימת. אלוהים לא היה אוסר דבר שאדם לא יכול היה להכיר (השווה את כרונולוגיית האירועים בבראשית ב’:15-17 [מצוות אלוהים] לבין ב’:18-25 [בריאת חוה]).‬

‫פיתוי השטן‬

‫« וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה: אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן-תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל » (בראשית ג’:1-6).

ריבונותו של אלוהים הותקפה בגלוי על ידי השטן. השטן רמז בגלוי שאלוהים מסתיר מידע במטרה לפגוע בברואיו: « כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי » (ברמזו שאדם וחוה לא ידעו זאת ושהדבר פגע בהם). אף על פי כן, אלוהים נותר תמיד אדון למצב.‬

‫מדוע פנה השטן אל חוה ולא אל אדם? אם להשתמש בביטוי שנכתב בהשראת השליח פאולוס, כדי « להשיא » או לרמות אותה: « וְאָדָם לֹא נִשָּׂא, כִּי אִם הָאִשָּׁה נִשְּׂאָה וַתָּבֹא לִידֵי עֲבֵרָה » (טימותיאוס א’ ב’:14). באיזה מובן רומתה חוה? בשל גילה הצעיר, שכן היו לה שנות ניסיון מועטות בלבד, בעוד שלחובתו של אדם עמדו לפחות למעלה מארבעים שנה. יתרה מזאת, בשל גילה הצעיר, חוה כמעט ולא הופתעה מכך שנחש פנה אליה בדיבור. היא המשיכה באופן טבעי בשיחה יוצאת דופן זו. לפיכך, השטן ניצל את חוסר ניסיונה של חוה כדי להביא אותה לידי חטא. לעומת זאת, אדם ידע מה הוא עושה; הוא קיבל את ההחלטה לחטוא באופן מכוון. האשמה ראשונה זו של השטן נגעה לזכותו הטבעית של אלוהים למשול בברואיו, הן הבלתי נראים והן הנראים (התגלות ד’:11).‬

‫משפטו והבטחתו של אלוהים‬

‫זמן קצר לפני תום אותו יום, לפני שקיעת השמש, שפט אלוהים את שלושת האשמים (בראשית ג’:8-19). בטרם חרץ את אשמתם של אדם וחוה, הסתפק יהוה אלוהים בלהציג להם שאלה על מעשיהם, והם השיבו: « הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. (…) הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל » (בראשית ג’:12-13). הרחק מלהודות באשמתם, הן אדם והן חוה ניסו להצדיק את עצמם. אדם אף האשים בעקיפין את אלוהים על שנתן לו אישה שדחפה אותו לחטא: « הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי ». בבראשית ג’:14-19 אנו יכולים לקרוא את משפטו של אלוהים המלווה בהבטחה להגשמת מטרתו: « וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ; הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב » (בראשית ג’:15). בהבטחה זו הביע יהוה אלוהים במיוחד שמטרתו תתגשם ללא ספק, תוך שהוא מודיע לשטן כי הוא יושמד. מאותו רגע נכנס החטא לעולם, ואיתו תוצאתו העיקרית – המוות: « לָכֵן כְּמוֹ שֶׁעַל יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, וְכָךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ » (אל הרומים ה’:12).‬

‫2 – האשמה הנוגעת לתומתו של האדם, שנברא בצלם אלוהים‬

‫התגר של השטן‬

‫השטן רמז שיש פגם בטבע האנושי. הדבר בא לידי ביטוי בתגר שהציב השטן בנוגע לתומתו של המשרת הנאמן איוב:‬

‫« וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל-עַבְדִּי אִיּוֹב, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה וַיֹּאמַר: הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים? הֲלֹא-אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד-בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ מִסָּבִיב; מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. וְאוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ אִם-לֹא עַל-פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן הִנֵּה כָל-אֲשֶׁר-לוֹ בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל-תִּשְׁלַח יָדֶךָ; וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי יְהוָה. (…) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן אֵי מִזֶּה תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל-עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע, וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם. וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד-עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ. אוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ וְגַע אֶל-עַצְמוֹ וְאֶל-בְּשָׂרוֹ אִם-לֹא אֶל-פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן הִנּוֹ בְיָדֶךָ אַךְ אֶת-נַפְשׁוֹ שְׁמֹר » (איוב א’:7-12 ; ב’:2-6).‬

‫הפגם של האדם, לדברי השטן, הוא שהוא משרת את אלוהים לא מתוך אהבה לבוראו, אלא מתוך אינטרס ואופורטוניזם. כאשר הוא נתון תחת לחץ, עקב אובדן רכושו ופחד מפני המוות, האדם – כך טען השטן – לא יוכל שלא לזנוח את נאמנותו לאלוהים. אך איוב הוכיח שהשטן הוא שקרן: איוב איבד את כל רכושו, הוא איבד את עשרת ילדיו והגיע אל סף המוות בשל « שְׁחִין רָע » (סיפור איוב א’ ו-ב’). שלושה מנחמי שווא לקחו על עצמם לענות את איוב מבחינה נפשית, ברמזם שכל אסונותיו נבעו מחטאים נסתרים מצדו, ושלפיכך אלוהים מעניש אותו על אשמתו ורשעותו. אף על פי כן, איוב לא ויתר על תומתו והשיב להם: « חָלִילָה לִּי אִם-אַצְדִּיק אֶתְכֶם; עַד-אֶגְוָע לֹא-אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי » (איוב כ »ז:5).‬

‫אולם, תבוסתו המשמעותית ביותר של השטן בנוגע לשמירה על תומת האדם עד מוות, הייתה בהקשר לישוע המשיח, שהיה צייתן לאביו עד מוות: « וּכְשֶׁנִּמְצָא בִּדְמוּת אָדָם הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְצִיֵּת עַד מָוֶת, מָוֶת עַל עֵץ הוֹקָעָה » (אל הפיליפים ב’:8). ישוע המשיח, בתומתו עד מוות, העניק לאביו ניצחון רוחני יקר ערך ביותר, ולשם כך הוא זכה לגמול: « עַל כֵּן גַּם הִגְבִּיהוֹ אֱלֹהִים מְאֹד וְנָתַן לוֹ אֶת הַשֵּׁם הָעֶלְיוֹן עַל כָּל שֵׁם, לְמַעַן תִּכְרַע בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ כָּל בֶּרֶךְ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ, וְכָל לָשׁוֹן תּוֹדֶה כִּי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ הוּא הָאָדוֹן לִכְבוֹד אֱלֹהִים הָאָב » (אל הפיליפים ב’:9-11).‬

‫במשל הבן האובד, ישוע המשיח מאפשר לנו להבין טוב יותר את אופן פעולתו של אביו במצבים שבהם ברואיו מערערים, לפרק זמן, על סמכותו (לוקס ט »ו:11-24). הבן האובד ביקש מאביו את חלקו בירושה ולעזוב את הבית. האב אפשר לבנו שכבר בגר לקבל החלטה זו, אך גם לשאת בתוצאותיה. באותו אופן, אלוהים הניח לאדם להשתמש בבחירתו החופשית, אך גם לשאת בתוצאותיה. דבר זה מביא אותנו לשאלה הבאה בנוגע לסבלה של האנושות.‬‬

מדוע קיים הסבל?‬

‫הסבל הוא תוצאה של ארבעה גורמים עיקריים:‬

‫1 – השטן הוא זה שגורם לסבל (אך לא תמיד) (איוב א’:7-12 ; ב’:1-6). על פי הצהרתו של ישוע המשיח, השטן הוא שר העולם הזה: « עַתָּה הוּא מִשְׁפַּט הָעוֹלָם הַזֶּה; עַתָּה יֻשְׁלַךְ שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה הַחוּצָה » (יוחנן י »ב:31 ; יוחנן א’ ה’:19). מסיבה זו האנושות כולה אומללה: « כִּי יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁכָּל הַבְּרִיאָה נֶאֱנַחַת וְסוֹבֶלֶת חֶבְלֵי לֵדָה יַחְדָּו עַד הַיּוֹם הַזֶּה » (אל הרומים ח’:22).‬

‫2 – הסבל הוא תוצאה של מצבנו כחוטאים, המוביל אותנו לזקנה, למחלות ולמוות: « לָכֵן כְּמוֹ שֶׁעַל יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, וְכָךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ. (…) כִּי שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת » (אל הרומים ה’:12 ; ו’:23).‬

‫3 – הסבל יכול להיות תוצאה של החלטות אנושיות שגויות (שלנו או של בני אדם אחרים): « כִּי אֶת הַטּוֹב אֲשֶׁר אֲנִי רוֹצֶה אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה, אֶלָּא אֶת הָרָע אֲשֶׁר אֵינֶנִּי רוֹצֶה – אוֹתוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה » (דברים ל »ב:5 ; אל הרומים ז’:19). הסבל אינו תוצאה של « חוק הקארמה » כביכול. הנה מה שניתן לקרוא ביוחנן פרק ט’: « בְּעָבְרוֹ רָאָה אִישׁ עִוֵּר מִלֵּדָה. שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ תַּלְמִידָיו: « רַבִּי, מִי חָטָא, הוּא אוֹ הוֹרָיו, שֶׁנּוֹלַד עִוֵּר? » הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ: « לֹא הוּא חָטָא וְלֹא הוֹרָיו, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּגָּלוּ בּוֹ פָּעֳלֵי אֱלֹהִים » » (יוחנן ט’:1-3). « פָּעֳלֵי אֱלֹהִים », במקרה שלו, עמדו להיות ריפויו הניסי.‬

‫4 – הסבל יכול להיות תוצאה של « עֵת וָפֶגַע » (זמן ואירועים בלתי צפויים) הגורמים לכך שהאדם נמצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון: « שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת-הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן, כִּי-עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם. כִּי גַּם לֹא-יֵדַע הָאָדָם אֶת-עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח, כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם » (קהלת ט’:11-12).‬

‫הנה מה שאמר ישוע המשיח בנוגע לשני אירועים טרגיים שגרמו למותם של רבים: « בְּאוֹתָהּ עֵת בָּאוּ אֲנָשִׁים וְסִפְּרוּ לוֹ עַל הַגְּלִילִיִּים אֲשֶׁר פִּילָטוֹס עֵרֵב אֶת דָּמָם בְּזִבְחֵיהֶם. הֵשִׁיב וְאָמַר לָהֶם: « הַאִם סְבוּרִים אַתֶּם כִּי הַגְּלִילִיִּים הָאֵלֶּה הָיוּ חוֹטְאִים יוֹתֵר מִכָּל הַגְּלִילִיִּים, מִפְּנֵי שֶׁסָּבְלוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? לֹא, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם; אַךְ אִם לֹא תָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כֻּלְּכֶם תֹּאבְדוּ כְּמוֹתָם. אוֹ אוֹתָם שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֲשֶׁר נָפַל עֲלֵיהֶם הַמִּגְדָּל בְּשִׁילוֹחַ וְהָרַג אוֹתָם, הַאִם סְבוּרִים אַתֶּם כִּי הֵם הָיוּ חַיָּבִים יוֹתֵר מִכָּל הָאֲנָשִׁים הַיּוֹשְׁבִים בִּירוּשָׁלַיִם? לֹא, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם; אַךְ אִם לֹא תָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כֻּלְּכֶם תֹּאבְדוּ בְּאוֹתוֹ אֹפֶן » » (לוקס י »ג:1-5). בשום שלב לא רמז ישוע המשיח שקורבנות של תאונות או אסונות טבע חטאו יותר מאחרים, ואף לא שאלוהים גורם לאירועים כאלה כדי להעניש חוטאים. בין שמדובר במחלות, בתאונות או באסונות טבע, אין זה אלוהים שגורם להם, ואלה הנפגעים מהם לא חטאו יותר מאחרים.‬

‫אלוהים ישים קץ לכל הסבל הזה: « וָאֶשְׁמַע קוֹל גָּדוֹל מִן הַכִּסֵּא אוֹמֵר: « הִנֵּה מִשְׁכַּן הָאֱלֹהִים עִם בְּנֵי הָאָדָם וְהוּא יִשְׁכֹּן עִמָּהֶם, וְהֵמָּה יִהְיוּ לוֹ לְעַמִּים וְהוּא הָאֱלֹהִים יִהְיֶה עִמָּהֶם. וּמָחָה כָּל דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם, וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה עוֹד; גַּם אֵבֶל וּזְעָקָה וּכְאֵב לֹא יִהְיוּ עוֹד, כִּי הָרִאשׁוֹנוֹת עָבְרוּ » » (התגלות כ »א:3-4).‬

‫גורל, פטליזם ובחירה חופשית‬

‫ה« גורל » או הפטליזם אינם תורה מקראית. איננו « מיועדים מראש » לעשות טוב או רע, אלא על פי ה« בחירה החופשית », אנו בוחרים לעשות טוב או רע (דברים ל’:15). השקפה זו על הגורל או הפטליזם קשורה קשר הדוק לרעיון שיש לאנשים רבים לגבי ידיעת-הכול של אלוהים ויכולתו לדעת את העתיד. נראה כיצד אלוהים משתמש בידיעת-הכול שלו או ביכולתו לדעת אירועים מראש. נראה, על פי המקרא, שאלוהים משתמש בה באופן סלקטיבי ונתון לשיקול דעתו, או למען מטרה מוגדרת היטב, באמצעות מספר דוגמאות מקראיות.‬

‫אלוהים משתמש בידיעת-הכול שלו‬
‫באופן סלקטיבי ועל פי שיקול דעתו‬

‫האם אלוהים ידע שאדם יחטא? על פי ההקשר של בראשית ב’ ו-ג’, ברור שלא. כיצד יכול היה אלוהים לתת מצווה שאילו ידע מראש שאדם ימרה את פיו? הדבר היה מנוגד לאהבתו, והכול נעשה כדי שמצווה זו לא תהיה מכבידה (יוחנן א’ ד’:8 ; ה’:3). ניקח שתי דוגמאות מקראיות המוכיחות שאלוהים משתמש ביכולתו לדעת את העתיד באופן יחסי או על פי שיקול דעתו, אך גם שהוא משתמש ביכולת זו תמיד למען מטרה מוגדרת היטב.‬

‫הדוגמה הראשונה היא זו של אברהם. בבראשית כ »ב:1-14 מופיע הסיפור הכואב מאוד עבור אברהם על בקשתו של אלוהים להקריב את בנו יצחק. כשביקש מאברהם להקריב את בנו, האם ידע מראש אם אברהם יהיה מסוגל לציית? על פי ההקשר המיידי של הסיפור – לא. כאשר ברגע האחרון מנע אלוהים מאברהם לבצע מעשה כזה, נכתב כך: « אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי » (בראשית כ »ב:12). כתוב « כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה ». הביטוי « עַתָּה » (כעת) מוכיח שאלוהים לא ידע אם אברהם ילך עד הסוף בבקשה זו.‬

‫הדוגמה השנייה נוגעת להשמדת סדום ועמורה. זמן קצר לפני השמדת שתי הערים הללו, אמר יהוה לאברהם: « וַיֹּאמֶר יְהוָה: זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם-לֹא אֵדָעָה » (בראשית י »ח:20-21). העובדה שאלוהים שולח שני מלאכים כדי לבדוק מצב שערורייתי מוכיחה שוב שבשלב ראשון אין בידיו את כל הראיות כדי לקבל החלטה, ובמקרה זה הוא השתמש ביכולתו לדעת או להתעדכן באמצעות שני מלאכים.‬

‫אם נקרא את ספרי הנבואה המקראיים השונים, ניווכח שאלוהים משתמש תמיד ביכולתו לדעת את העתיד למען מטרה מוגדרת מאוד (נבואת זכריה; נבואת דניאל). ניקח דוגמה מקראית פשוטה. כאשר רבקה הייתה בהיריון עם תאומים, השאלה הייתה מי משני הילדים יהיה אבי האומה הנבחרת על ידי אלוהים. לשם כך, היה צורך שאלוהים ישתמש בידיעתו המוקדמת כדי לקבוע איזה משני הילדים העתידים להיוולד יהיה ראוי לזכות כזו: « וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי, וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ: שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר » (בראשית כ »ה:21-26).

הבכור שהיה עשו, אבי אומת אדום, אכן נדחק מבכורתו על ידי אחיו הצעיר יעקב, אבי אומת ישראל, לאחר שמכר אותה תמורת נזיד עדשים פשוט (בראשית כ »ה:34). דבר זה הוכיח שעשו היה אדם נטול רוחניות, ושאלוהים השתמש בידיעתו המוקדמת כדי לבחור באדם הטוב יותר, יעקב, להיות מייסד אומתו המיוחדת, ישראל (אל העברים י »ב:16-17). אין פירוש הדבר שיהוה אלוהים התערב בבחירתם החופשית של יעקב או עשו, כדי שאחד יהפוך לרוחני והאחר לבשרי. יהוה אלוהים ערך התבוננות פשוטה במטען הגנטי של זה ושל זה (אף שאין זו הגנטיקה השולטת באופן מוחלט בהתנהגויות העתידיות), ולאחר מכן, בידיעתו המוקדמת, הוא ערך השלכה אל העתיד כדי לדעת אילו מין אנשים הם עתידים להיות: « גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל-סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ, יָמִים יֻצָּרוּ וְלֹא אֶחָד בָּהֶם » (תהילים קל »ט:16). על בסיס ידיעה מוקדמת זו, עשה אלוהים את בחירתו (אל הרומים ט’:10-13).‬

‫כדי להדגיש שימוש ממוקד מאוד זה בידיעתו המוקדמת של אלוהים, נוכל לקחת דוגמה אחרונה. לאחר מותו של הבוגד יהודה איש קריות, היה צורך להחליפו בשליח אחר. השליחים נדרשו לבחור בין שני אנשים, בר-שבא יוסטוס ומתיא. השליחים ביקשו בתפילה שאלוהים יבחר את האיש. הנה מה שנכתב בנוגע לתפילה זו: « וַיִּתְפַּלְּלוּ וַיֹּאמְרוּ: « אַתָּה יְהוָה, הַיּוֹדֵעַ לְבַב כֹּל, הוֹדַע אֶת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ מִשְּׁנֵי אֵלֶּה לָקַחַת אֶת חֵלֶק הַשֵּׁרוּת וְהַשְּׁלִיחוּת הַזֹּאת, אֲשֶׁר סָטָה מִמֶּנָּה יְהוּדָה לָלֶכֶת אֶל מְקוֹמוֹ. » וַיַּפִּילוּ גּוֹרָלוֹת לָהֶם, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל מַתִּיָּא, וַיִּמָּנֶה עִם אַחַד עָשָׂר הַשְּׁלִיחִים » (מעשי השליחים א’:24-26). « אַתָּה יְהוָה, הַיּוֹדֵעַ לְבַב כֹּל », מראה שבמקרים מסוימים אלוהים משתמש בידיעתו המוקדמת כדי לעשות את הבחירה הטובה ביותר לגבי האדם, מבלי להתערב בבחירתו החופשית.‬

‫האם אלוהים מגן עלינו?‬

‫בטרם נבין את מחשבתו של אלוהים בנושא הגנתנו האישית, חשוב לבחון שלוש נקודות מקראיות חשובות (הראשונה אל הקורינתים ב’:16):‬

‫1 – ישוע המשיח הראה שהחיים הנוכחיים המובילים למוות הם בעלי ערך זמני עבור כל בני האדם. לדוגמה, הוא השווה את מותו של אלעזר ל« שינה », שבהגדרתה היא זמנית (יוחנן י »א:11). יתרה מזאת, ישוע המשיח הראה שמה שחשוב הוא לשמר את תקוותנו לחיי נצח, ולא לנסות « לשרוד » ניסיון במחיר של פשרה חמורה: « הַמּוֹצֵא אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ, וְהַמְּאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָאֶנָּה » (מתי י’:39). את המילה « נפש », על פי ההקשר, יש להבין במובן של חיים (בראשית ל »ה:16-19). השליח פאולוס, בהשראה, הראה ש« החיים האמיתיים » הם אלה הממוקדים בתקוות חיי הנצח בגן עדן: « וְיַאצְרוּ לָהֶם יְסוֹד טוֹב לֶעָתִיד, לְמַעַן יַחֲזִיקוּ בַּחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים » (טימותיאוס א’ ו’:19).‬

‫כאשר אנו קוראים בספר מעשי השליחים, אנו נוכחים שלעיתים הניח אלוהים לניסיונו של המשיחי להגיע עד מוות, במקרה של השליח יעקב ושל התלמיד סטפנוס (מעשי השליחים ז’:54-60 ; י »ב:2). במקרים אחרים, החליט אלוהים להגן על התלמיד. לדוגמה, לאחר מותו של השליח יעקב, החליט אלוהים להגן על השליח פטרוס מפני מוות דומה (מעשי השליחים י »ב:6-11). באופן כללי, בהקשר המקראי, הגנתו – או אי-הגנתו – של משרת אלוהים קשורה לעיתים קרובות למטרתו. לדוגמה, בעודו בעיצומה של ספינה טרופה, הייתה הגנה אלוהית קולקטיבית על השליח פאולוס וכן על כל האנשים שהיו על הספינה: « כִּי הַלַּיְלָה נִצַּב עָלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אֲנִי שַׁיָּךְ לוֹ וְעוֹבֵד אוֹתוֹ, וַיֹּאמֶר: « אַל תִּירָא, פָּאוּלוֹס; עָלֶיךָ לַעֲמֹד לִפְנֵי קֵיסָר, וְהִנֵּה חָנַן לְךָ אֱלֹהִים אֶת כָּל הַמַּפְלִיגִים אִתָּךְ » » (מעשי השליחים כ »ז:23-24). ההגנה האלוהית הקולקטיבית השתלבה במטרה אלוהית עליונה יותר, דהיינו שפאולוס נועד להעיד בפני מלכים (מעשי השליחים ט’:15-16).‬

‫2 – יש למקם שאלה זו של ההגנה האלוהית בהקשר של שני האתגרים שהציב השטן, ובמיוחד בדברים שאמר בנוגע לתומתו של איוב: « הֲלֹא-אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד-בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ מִסָּבִיב » (איוב א’:10). כדי להשיב לשאלת התומה בנוגע לאיוב ולאנושות כולה, אתגר זה של השטן מראה שאלוהים נדרש, באופן יחסי, להסיר את הגנתו מעל איוב – דבר שעשוי בהחלט לחול גם על האנושות כולה. זמן קצר לפני מותו, ישוע המשיח, בציטוט מתהילים כ »ב:2 (כ »ב:1 בתרגומים מסוימים), הראה שאלוהים הסיר ממנו כל צורה של הגנה, דבר שהוביל למותו כקורבן (יוחנן ג’:16): « וְכָעֵת הַשָּׁעָה הַתְּשִׁיעִית זָעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיֹּאמַר: « אֵלִי, אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי? » כְּלוֹמַר: « אֵלִי, אֵלִי, לָמָּה עֲזַבְתָּנִי? » » (מתי כ »ז:46). אף על פי כן, בנוגע לאנושות כולה, הסרה זו של ההגנה האלוהית נותרת יחסית, שכן כשם שאלוהים אסר על השטן לגרום למותו של איוב, ברור שכך הדבר גם לגבי האנושות כולה (השווה עם מתי כ »ד:22).‬

‫3 – בחנו לעיל שהסבל יכול להיות תוצאה של « עֵת וָפֶגַע » (זמן ואירועים בלתי צפויים) הגורמים לכך שאנשים עשויים למצוא את עצמם בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון (קהלת ט’:11-12). כך, באופן כללי, בני האדם אינם מוגנים על ידי אלוהים מפני תוצאות הבחירה שנעשתה במקור על ידי אדם. האדם מזדקן, חולה ומת (אל הרומים ה’:12). הוא עלול ליפול קורבן לתאונות או לאסונות טבע. השליח פאולוס, בהשראה, היטיב לכתוב זאת: « כִּי הַבְּרִיאָה הֻכְנְעָה לַהֶבֶל, לֹא מֵרְצוֹנָהּ, אֶלָּא בִּגְלַל הַמַּכְנִיעַ אוֹתָהּ, עַל יְסוֹד הַתִּקְוָה » (אל הרומים ח’:20 ; ספר קהלת מכיל תיאור מפורט מאוד של הבלות החיים הנוכחיים המובילים באופן בלתי נמנע למוות: « הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל » (קהלת א’:2)).

יתרה מזאת, אלוהים אינו מגן על בני האדם מפני תוצאות החלטותיהם השגויות: « אַל תִּטְעוּ: בֵּאלֹהִים לֹא יְשֻׂחָק. כִּי אֵת אֲשֶׁר יִזְרַע הָאָדָם אוֹתוֹ גַּם יִקְצֹר; כִּי הַזּוֹרֵעַ לִבְשָׂרוֹ מִן הַבָּשָׂר יִקְצֹר כִּלָּיוֹן, וְהַזּוֹרֵעַ לָרוּחַ מִן הָרוּחַ יִקְצֹר חַיֵּי עוֹלָם » (אל הגלטים ו’:7-8). אם אלוהים הכניע את האנושות להבל למשך זמן ארוך יחסית, הדבר מאפשר לנו להבין שהוא הסיר את הגנתו מפני תוצאות מצבנו כחוטאים. אמנם, מצב מסוכן זה עבור האנושות כולה יהיה זמני: « גַּם הַבְּרִיאָה עַצְמָהּ תְּשֻׁחְרַר מֵעַבְדוּת הַכִּלָּיוֹן אֶל חֵרוּת הַכָּבוֹד שֶׁל בְּנֵי הָאֱלֹהִים » (אל הרומים ח’:21). אז תשוב האנושות כולה, לאחר יישוב ערעורו של השטן, ליהנות מהגנתו המיטיבה של אלוהים בגן העדן הארצי: « לֹא-תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא-יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ. כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה-לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל-דְּרָכֶיךָ. עַל-כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן-תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ » (תהילים צ »א:10-12).‬

‫האם פירוש הדבר שכיום איננו מוגנים עוד ברמה האישית על ידי אלוהים? ההגנה שאלוהים מבטיח לנו היא זו של עתידנו הנצחי, במונחים של תקוות חיי נצח – בין אם באמצעות הישרדות בצרה הגדולה ובין אם באמצעות התחייה, במידה שנחזיק מעמד עד הסוף (מתי כ »ד:13 ; יוחנן ה’:28-29 ; מעשי השליחים כ »ד:15 ; התגלות ז’:9-17). נוסף על כך, ישוע המשיח בתיאורו את אות אחרית הימים (מתי כ »ד, כ »ה, מרקוס י »ג ולוקס כ »א), וספר ההתגלות (במיוחד בפרקים ו’:1-8 וי »ב:12), מראים שהאנושות תעבור אסונות גדולים, וזאת מאז 1914 – דבר המרמז היטב שלמשך פרק זמן אלוהים לא ימנע זאת ממנה.‬

‫עם זאת, אלוהים לא הותיר אותנו ללא אפשרות להגן על עצמנו באופן אישי באמצעות יישום עצותיו המיטיבות הכלולות במקרא, דברו. בקווים כלליים, יישום העקרונות המקראיים מאפשר להימנע מסיכונים מיותרים העלולים לקצר את חיינו באופן אבסורדי: « בְּנִי תּוֹרָתִי אַל-תִּשְׁכָּח וּמִצְו‍ֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ. כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ » (משלי ג’:1-2). ראינו לעיל שהגורל אינו קיים. לפיכך, יישום העקרונות המקראיים, עצותיו של אלוהים, יהיה דומה להסתכלות זהירה ימינה ושמאלה לפני חציית הכביש, כדי לשמור על חיינו: « עָרוּם רָאָה רָעָה נִסְתָּר, פְּתָיִים עָבְרוּ נֶעֱנָשׁוּ » (משלי כ »ז:12).‬

‫יתרה מזאת, השליח פטרוס הדגיש את הצורך להיות ערניים לתפילה: « וְקֵץ כָּל הַדְּבָרִים קָרֵב. לָכֵן הֱיוּ מְפֻכָּחִים וְעֵרָנִיִּים לִתְפִלּוֹת » (פטרוס א’ ד’:7). לתפילה ולהרהור יכולה להיות השפעה מגוננת על איזוננו הרוחני והנפשי: « אַל תִּדְאֲגוּ לְשׁוּם דָּבָר, כִּי אִם בְּכָל דָּבָר יִוָּדְעוּ מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם לֵאלֹהִים בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים עִם הוֹדָיָה; וּשְׁלוֹם הָאֱלֹהִים הַנִּשְׂגָּב מִכָּל שֵׂכֶל יִנְצֹר אֶת לְבַבְכֶם וְאֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ » (אל הפיליפים ד’:6-7 ; בראשית כ »ד:63).‬

‫יש הסבורים שזכו להגנתו של אלוהים בנקודת זמן מסוימת בחייהם. שום דבר במקרא אינו מונע מלראות אפשרות יוצאת דופן זו מצד אלוהים, נהפוך הוא: « וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם » (שמות ל »ג:19). חוויה זו נותרת בגדר היחסים הבלעדיים שבין אלוהים לבין אותו אדם שזכה להגנתו, ואין זה מתפקידנו לשפוט: « מִי אַתָּה כִּי תָדִין עֶבֶד לֹא לְךָ? לַאֲדוֹנָיו הוּא עוֹמֵד אוֹ נוֹפֵל; וְהוּא יַעֲמֹד, כִּי יָכוֹל יְהוָה לְהַעֲמִידוֹ » (אל הרומים י »ד:4).‬

‫נאהב זה את זה, נעזור זה לזה‬

‫בטרם יגיע הקץ הסופי לסבל, עלינו למלא את חלקנו האישי ולאהוב זה את זה ולעזור זה לזה, כדי להקל על הסבל בסביבתנו: « מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם, כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. בָּזֹאת יֵדְעוּ הַכֹּל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם » (יוחנן י »ג:34-35). התלמיד יעקב, אחיו למחצה של ישוע המשיח, היטיב לכתוב שסוג זה של אהבה חייב להתממש במעשים או ביוזמות כדי לעזור לרענו הנמצא במצוקה: « אִם אָח אוֹ אָחוֹת יִהְיוּ עֵירֻמִּים וְחַסְרֵי לֶחֶם יוֹם יוֹם, וְאֶחָד מִכֶּם יֹאמַר לָהֶם: « לְכוּ לְשָׁלוֹם, הִתְחַמְּמוּ וְשִׂבְעוּ », וְלֹא תִּתְּנוּ לָהֶם אֶת צָרְכֵי הַגּוּף – מָה הַתּוֹעֶלֶת? » (יעקב ב’:15-16). ישוע המשיח עודד לעזור לאלה שלעולם לא יוכלו להשיב לנו כגמולנו: « אֶלָּא כַּאֲשֶׁר אַתָּה עוֹרֵךְ סְעֻדָּה, הַזְמֵן עֲנִיִּים, נָכִים, פִּסְחִים וְעִוְרִים; וְאַשְׁרֶיךָ, כִּי אֵין לָהֶם לְשַׁלֵּם לְךָ, שֶׁכֵּן יְשֻׁלַּם לְךָ בִּתְחִיַּת הַצַּדִּיקִים » (לוקס י »ד:13-14). בעשיית זאת, במידה מסוימת אנו « מלווים » ליהוה והוא ישיב לנו… פי מאה: « מַלְוֵה יְהוָה חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם-לוֹ » (משלי י »ט:17).‬

‫מעניין לציין את מה שישוע המשיח מזכיר כמעשי חסד שיאפשרו לנו, או לא יאפשרו לנו, לזכות בחסדו: « כִּי רָעֵב הָיִיתִי וּנְתַתֶּם לִי לֶאֱכֹל; צָמֵא הָיִיתִי וְהִשְׁקִיתֶם אוֹתִי; גֵּר הָיִיתִי וַאֲסַפְתֶּם אוֹתִי; עָרֹם וְהִלְבַּשְׁתֶּם אוֹתִי; חָלִיתִי וּבִקַּרְתֶּם אוֹתִי; בְּבֵית הַסֹּהַר הָיִיתִי וּבָאתֶם אֵלַי » (מתי כ »ה:31-46). לתת לאכול, לתת לשתות, לארח זרים, להלביש, לבקר חולים, לבקר אסירים הכלואים בגלל אמונתם. ראוי לציין שבכל הפעולות הללו אין שום מעשה שניתן להגדירו כ« דתי ». מדוע? לעיתים קרובות חזר ישוע המשיח על המלצה זו: « חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח » (מתי ט’:13 ; י »ב:7). המשמעות הכללית של המילה « חֶסֶד » (רחמים) היא חמלה או רחמים בפעולה (המשמעות המצומצמת יותר היא סליחה). בראותנו אדם נזקק, בין אם אנו מכירים אותו ובין אם לאו, לבנו נכמר, ואם הדבר ביכולתנו, אנו מושיטים לו עזרה (משלי ג’:27-28).

הזבח מייצג מעשים רוחניים הקשורים קשר ישיר לעבודת אלוהים. אף שברור לחלוטין שיחסינו עם אלוהים הם הדבר החשוב ביותר, ישוע המשיח הראה שאין להשתמש בתירוץ של « זבח » כדי להימנע מלהפגין חסד ורחמים. בנסיבות מסוימות, גינה ישוע המשיח אחדים מבני דורו שהשתמשו בתירוץ של « קרבן » (זבח) כדי שלא לעזור מבחינה חומרית להוריהם שהזדקנו (מתי ט »ו:3-9). בהקשר זה, מעניין לציין את מה שישוע המשיח שם בפי אלה שיבקשו לזכות באישורו ובכל זאת לא יקבלו אותו: « רַבִּים יֹאמְרוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַהוּא: « אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי, הֲלֹא בְּשִׁמְךָ נִבֵּאנוּ, וּבְשִׁמְךָ גֵּרַשְׁנוּ שֵׁדִים, וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ גְּבוּרוֹת רַבּוֹת? » » (מתי ז’:22). אם נשווה את מתי ז’:21-23 עם כ »ה:31-46 ועם יוחנן י »ג:34-35, ניווכח שלמרות שה« זבח » הרוחני קשור קשר הדוק לחסד, החסד רחוק מלהיות כפוף לו מנקודת מבטם של יהוה אלוהים ובנו ישוע המשיח: « וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמִּחְיַת הָעוֹלָם הַזֶּה וְרוֹאֶה אֶת אָחִיו בְּמַחְסוֹרוֹ וְקוֹפֵץ אֶת רַחֲמָיו מִמֶּנּוּ, אֵיךְ תִּשְׁכֹּן בּוֹ אַהֲבַת הָאֱלֹהִים? יְלָדַי, אַל נֹאהַב בְּמִלִּים וּבְלָשׁוֹן, כִּי אִם בְּמַעֲשֶׂה וּבֶאֱמֶת » (יוחנן א’ ג’:17-18 ; מתי ה’:7).‬

‫קץ הסבל קרוב מאוד‬

‫לשאלתו של הנביא חבקוק (א’:2-4), בנוגע לסיבה שבגללה אלוהים הרשה את הסבל ואת הרשעות, הנה התשובה: « וַיַּעֲנֵנִי יְהוָה וַיֹּאמֶר: כְּתֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל-הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ. כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב; אִם-יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה-לוֹ כִּי-בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר » (חבקוק ב’:2-3). הנה כמה קטעים מקראיים מתוך « חזון » זה של התקווה העתידית הקרובה מאוד אשר לא תאחר:‬

‫« וָאֵרֶא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה, כִּי הַשָּׁמַיִם הָרִאשׁוֹנִים וְהָאָרֶץ הָרִאשׁוֹנָה עָבְרוּ, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ עוֹד. וְאֶת עִיר הַקֹּדֶשׁ, יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה, רָאִיתִי יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים, מוּכָנָה כְּכַלָּה מְקֻשֶּׁטֶת לְבַעְלָהּ. וָאֶשְׁמַע קוֹל גָּדוֹל מִן הַכִּסֵּא אוֹמֵר: « הִנֵּה מִשְׁכַּן הָאֱלֹהִים עִם בְּנֵי הָאָדָם וְהוּא יִשְׁכֹּן עִמָּהֶם, וְהֵמָּה יִהְיוּ לוֹ לְעַמִּים וְהוּא הָאֱלֹהִים יִהְיֶה עִמָּהֶם. וּמָחָה כָּל דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם, וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה עוֹד; גַּם אֵבֶל וּזְעָקָה וּכְאֵב לֹא יִהְיוּ עוֹד, כִּי הָרִאשׁוֹנוֹת עָבְרוּ » » (התגלות כ »א:1-4).‬

‫« וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי, כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים » (ישעיהו י »א:6-9).‬

‫« אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה. אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם, כִּי-נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה. וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם; בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא » (ישעיהו ל »ה:5-7).‬

‫« לֹא-יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים וְזָקֵן אֲשֶׁר לֹא-יְמַלֵּא אֶת-יָמָיו, כִּי הַנַּעַר בֶּן-מֵאָה שָׁנָה יָמוּת וְהַחוֹטֶא בֶּן-מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל. וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם. לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל, כִּי-כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי. לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה, כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי יְהוָה הֵמָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָּם. וְהָיָה טֶרֶם-יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע » (ישעיהו ס »ה:20-24).‬

‫« רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר, יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו » (איוב ל »ג:25).‬

‫« וְעָשָׂה יְהוָה צְבָאוֹת לְכָל-הָעַמִּים בָּהָר הַזֶּה מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים, שְׁמָנִים מְמֻחָיִם שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים. וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי-הַלּוֹט הַלּוֹט עַל-כָּל-הָעַמִּים וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל-כָּל-הַגּוֹיִם. בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר. וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ, זֶה יְהוָה קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ » (ישעיהו כ »ה:6-9).‬

‫« יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן; הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל » (ישעיהו כ »ו:19).‬

‫« וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם » (דניאל י »ב:2).‬

‫« אַל תִּתְמְהוּ עַל זֹאת, כִּי בָּאָה שָׁעָה אֲשֶׁר כָּל שׁוֹכְנֵי קִבְרוֹת הַזִּכָּרוֹן יִשְׁמְעוּ אֶת קוֹלוֹ וְיֵצְאוּ, עוֹשֵׂי הַטּוֹב לִתְחִיַּת הַחַיִּים וְעוֹשֵׂי הָרַע לִתְחִיַּת הַמִּשְׁפָּט » (יוחנן ה’:28-29).‬

‫« וְיֵשׁ לִי תִּקְוָה בֵּאלֹהִים, אֲשֶׁר גַּם הֵם מְיַחֲלִים לָהּ, כִּי עֲתִידָה לִהְיוֹת תְּחִיָּה הֵן שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהֵן שֶׁל הָרְשָׁעִים » (מעשי השליחים כ »ד:15).‬

***

Other Middle Eastern languages:

Arabic: ستة مواضيع لدراسة الكتاب المقدس

Farsi (Persian): شش موضوع برای مطالعه کتاب مقدس

yiddish: זעקס ביבל שטודיע טעמעס

Urdu : چھ بائبل مطالعہ کے موضوعات

Table of contents of the http://yomelyah.fr/ website

Reading the Bible daily, this table of contents contains informative Bible articles (Please click on the link above to view it)…

Bible Articles Language Menu

Table of languages of more than seventy languages, with six important biblical articles, written in each of these languages…

Site en Français: http://yomelijah.fr/

Sitio en español: http://yomeliah.fr/